| 10/2008
אם זה לא עדכון, אני לא יודעת מהו עדכון
ואיכשהו, כל פעם בשנה, בסוף החופש, מגיעה שוב התחושה הזו.
I don't belong here.
אין לי קשר לעולם שמסביב. עוף מוזר. בשבילם אני רק אותה ילדה שמעשנת יותר מדיי במחששה ולא מתאימה בכלל לנוף החברתי. בשבילם אני זו שלבשה שחור בתחילת כיתה י' ועדיין לא ממש יצאה מזה בכיתה י"א. בשבילם אני סתם אחת, אחת סתמית. ריקה מתוכן. וכשאני מנסה ליצוק לעצמי תוכן, ליד אנשים כאלה, אני מתחילה לרעוד ולהיבהל, כמו פעם, ביסודי, כשניסיתי כלכך וזה לא הלך.
אז דיברתי איתם, ואמרתי להם שאני מעדיפה לעזוב עכשיו, ושעדיף לי בלי המסגרת הזו, ופעם יחידה שהם הקשיבו. הם רואים כמה אני לא אוהבת את זה, הם רואים כמה רע לי שצריך לחזור, הם רואים כמה התבאסתי לגלות את הדבר הזה שמוכיח שאני לא כמו אחותי. הם רואים שאני לא אחותי, ושאין סיבה לצפות ממני לאותם דברים.
ומשום מה אני לא מרגישה הקלה בכלל ולא שמחה. כי כמו שהם גילו שאני לא אחותי, גם אני, שרציתי כלכך שיבדילו בינינו, גיליתי שאני לא אחותי. ופתאום זה לא נראה כמו רעיון טוב יותר מדיי לא להיות היא..
-
כולם הולכים בשורה ולא מסתכלים אחורה בכלל.
camel מתנגנים ברקע. עוד אפיזודה פרוגרסיבית שמשתרשת לה באריכות ועקביות היום. פריטה ענוגה ומהירה של גיטרה ביד מיומנת, דמעה קטנה בצד של העין, עוד קימוט של מצח. לו רק הייתי יכולה למתוח קצת שרירים נוספים מלבד הידיים והרגליים, למשל את המוח שלי, זה היה תורם לי.
עוד איקס על לוח השנה. עוד קמט במצח כשאני מנסה להיזכר מה קרה בדיוק באותו יום בשנה שעברה.
-
זה היה חופש מוזר.
קשה לסכם משהו שהוא בלתי בר סיכום. קשה לאבחן תקופה שהייתה כלכך מבלבלת ובו בזמן כה ברורה.
ונדמה לי שהתבגרתי, או שהחכמתי, ושאני מרגישה יותר טוב עם עצמי, כן, ושאני מקרינה הכל החוצה. ובסופו של יום, האדם האובייקטיבי ביותר והביקורתי ביותר הוא אני כלפי עצמי. אני היחידה ששומעת את הקולות האלה בראש שלי שאומרים לי הכל בצורה ישירה, ואני היחידה שיכולה להשתיק אותם- אם אני רוצה בכך.
וזה בסדר, וזה לגיטימי ונורמלי, כי זה אמור להיות ככה; למה שמישהו נוסף מלבדי יתמודד עם עצמי?
-
שנה שעברה ביום הזה. מכנסיים שחורים וגופייה לבנה, 8 קילוגרם יותר, מבט מצועף דרך קבע.
מה באמת השתנה?
-
הכל ולא כלום.
יש לי רשימה גדולה לעבור עליה השנה. הרבה דברים לשפר, למקסם, להוציא לפועל. לכתוב, ולהלחין, וללכת עם זה קדימה, ולעבוד, ולהתקדם עם הצבא, ולהצליח בכל מה שאני חייבת כדי שהמעמד שלי יישאר כמו שהוא. ולחיות קצת, תוך כדי, ולצחוק, ולשמוח, וליהנות, ולהשתכר למוות פעם בחודש ככה- בשביל הנפש- אתם יודעים.
זו השנה האחרונה שלי לעשות שטויות ולקבל לגיטימציה עליהן. השנה האחרונה להבריז, השנה האחרונה לבלות את חופש פסח ושבועות וראש השנה, השנה האחרונה לצום ביום כיפור עם כל החברים ולעשן תוך כדי כי לאף אחד אין אידיאלים יותר, השנה האחרונה להתאהב כמו בת נוער, והשנה האחרונה להיות בת נוער.
בהצלחה...
-פולין, וורשה, 16:54, בית הקברות היהודי, 10 בספטמבר 2008
יש מולי בור. בור הוא חלק מלא באוויר, בריק. איך אפשר לתפוס משהו שהוא כלום?
להוריד את ערך החיים שלך לרמה בה אתה חי עם המתים. להסתובב בקברים במשך פרק זמן מחייך. להתאבד ולנשום.
מחקרים על רעב. אין שום שמץ של הומניזם. שום שמץ, ולו קטן.
כל הקברים כאן גדולים והכמות שלהם אבסורדית. הכל כל-כך עקום ובו בזמן יציב ואיתן. שום דבר לא נשאר במקומו וגם לא זז ממנו. פסלים, עלים וירוקת, הכל יפה ואדיר ומדהים ועצוב.
הדמעות הראשונות סביבי התחילו לבצבץ. איך זה הגיוני שאני בוכה משטויות אבסורדיות ועלובות ודברים כמו הלוויה של סבא והשואה לא מזיזים לי כלום?
-פולין, וורשה, 18:00, קטע מחומת הגטו, 10 בספטמבר 2008
וזו צביטה קטנה בלב לראות ילד פולני, לבן, וקטן, טורק בפניך את הדלת, פניו כעוסות וזועמות. שנאה עיוורת, שנאה לשווא.
פולין, וורשה, 06:58, בית מלון, 12 בספטמבר 2008
לא כל-כך יודעת איך לסכם במילים את מה שקרה אתמול. אל מול עשרות מצבות אבן נותרתי אילמת. אל מול בורות הריגה, תקף אותי עיוורון ומחנק. ודווקא בבית חסידי אומות העולם הייתי חצי חירשת וחצי מרחפת במן עולם קסום של קור, רגש ועצב והכל מהול באפאתיות מוזרה.
ולמרות הכל- טרם בכיתי. בשיחת הערב לא השתתפתי כי חששתי לנזק עצום בקול, מה שממילא קרה בבוקר כעת. כל רמ"ח איברי חשים בתשישות מוזרה שאני לא כל-כך יכולה להסביר. אני מניחה שזה עירוב בין עייפות, חולי ודיכאון תחילי.
ארוחת בוקר הוכיחה עצמה: אנשים מבוגרים הם מעצבנים, מציקים ובלתי מועילים. שוב הציקו לי, שוב שתיתי 6 כוסות קפה.
-פולין, וורשה, 10:00, אנדרטת מרד גטו וורשה, 12 בספטמבר 2008
כשבוחרים להרוג את עצמכם, לסיים את ההוויה הבסיסית של העולם, אתה לא יכול שלא לתהות. כמה עגום המצב עד כדי כך שבוחרים לסיים את עצמך, לגמור את הסיפור?
ובמצבים כאלה, אתה גם לא יכול לתפוס איך משתמשים בצמד 'בא לי להתאבד' כה בקלות, בצורה פשוטה וקלילה.
ואתה לא יכול שלא לתהות איך סבא שלך היה כאן, הסתובב ברחובות וורשה, באותו קור ובאותו מצב- רק שונה לגמרי.
-פולין, לודג', 15:00, קרון אותנטי, 12 בספטמבר 2008
ואיזו ציניות בלתי נסבלת וקלות דעת שוררת בינינו. אף אחד כבר לא מתרגש. 40 אנשים עומדים בקרון בו נערמו גוויות של מאתיים, ואף אחד לא צועק.
-פולין, אושוויץ, 09:15, 14 בספטמבר 2008
התחושה הראשונה היא הלם. רעד שעובר בגוף ולא ברור מקורו, בין אם בקור או בפחד או בתחושה של גועל קיצוני. גדרות תיל אימתניים, אבנים, חול, דשא ירוק. ואני עומדת שם, גוש אבן נושם, חיה והולכת איפה ש-25 אלף איש איבדו חייהם כל יום.
מוזיקה חרישית של כנסייה מתנגנת בצורה אבסורדית באוזני כולם. כולנו, כרגע, רקמה אנושית אחת חיה.
והיא מספרת על ניצחונות, על ניצול שהיום הוא אב ל-12. אבל מבחינתי לא מדובר בניצחון. מדובר בסוף של מלחמה ובהלך חיים נורמאלי.
-פולין, קרקוב, 23:15, מלון, 14 בספטמבר 2008
לראות את שני הילדים הכי אטומים רגשית שאני מכירה בוכים בכי תמרורים גרם לי לדמעות.
מה שערימה של שיער, נעליים, מסרקים, בגדים וכלים לא עשו לי, גרמו לי שני ילדים, ברונטי וג'ינג'י.
אתה לא מצליח לקלוט מתחת לאיזה שער אתה עובר. אתה לא קולט את המשמעות של עמוד התלייה, של הרחבה בה רצחו אנשים, של הבובה הקטנה שהייתה שייכת לילדה שאיננה עוד. כרוניקה ברורה של עבודה ומוות. מספרים במקום שמות.
-פולין, וורשה, 08:30, אוטובוס בדרך לשדה"ת, 17 בספטמבר
יש לי זכות.
יש לי זכות לחיות, לאהוב, לחבק, לחלום, לרצות, לקוות, לחשוב, לאכול, לוותר, לקבל, להבין, להכיל, להתאכזב, להתעצב, להתבאס, לכעוס, לקלל, לשנוא. אני חיה בעולם בו הקצוות הקיצוניים של האנושיות כפי שאנחנו מכירים אותה היום נוסו ומפאת פחד נותרים כגבולות ידועים וברורים. אני חיה בעולם שחווה טרגדיה אחת אחרי השנייה, בעולם מלא חוסר צדק וחוסר פרגון, בעולם קשה, ורע, ומר. אבל אני חיה בעולם, וזה כבר משהו.
אני אמורה לכעוס נורא עכשיו. בגדו לי ברגש ובנפש ובהכל, ובכל זאת אני לא מסוגלת להביא את עצמי למצב של כעס טהור.
ידעתי שמשהו ישתנה, אבל באמת שלא חשבתי שככה.
לא חשבתי שפרפסקטיבה שלמה שגיבשתי בתוכי והייתי שלמה איתה בשנים האחרונות תתהפך לחלוטין בגלל שבוע כזה.
הכל היה כלכך עמוס וטעון. פרק שלם בחיים שלי הסתיים, ופרק חדש התחיל; אני מבוהלת עד מוות כי אני עומדת בפני משהו שאני כבר לא זוכרת איך מתמודדים איתו.
רק הזמן יגיד אם זה טוב או רע, אבל בינתיים נגדיר את זה כ'בסדר'. זה מצחיק ושונה וכולם בהלם מזה, כי זה לא קשור, אבל זה כלכך כיף. כלכך.
יותר מדיי דברים עברו עליי בחודש האחרון.
בחיים שלי לא הייתי כלכך מבולבלת וכלכך בטוחה בעצמי בו זמנית.
שתיתי כל כך הרבה בשבוע האחרון שאני בטוחה שהכבד שלי כבר לא מתפקד, והריאות שלי מזמן שחורות כמו הלילה. ואני רזה לפרקים ובסדר לפרקים אחרים, וזה מבהיל, וכולם אוהבים אותי ואני לא אוהבת את זה. אני כבר רגילה למי שאני ולמה שאני. לפחות הוכחתי לעצמי שאני תמיד אשאר מי שאני לא משנה מה, נפשית ופילוסופית בוודאי- אבל גם פיזית. תמיד נאמנות לעצמך.
והעדכון הזה מורכב מכמויות קטעים שכתבתי בחודש האחרון.
ועוד כמה ימים, עדכון סליחות גדול, אני מבטיחה, כי יש לי הרבה סליחות למען להרבה אנשים, אני מנקה את עצמי מהרבה חטאים עכשיו.
לילה טוב.
| |
| כינוי:
ClusterOne
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
