1. התכוונתי לפרסם את הפרק אתמול... אבל לישראבלוג הייתה תקלה...\: אז אני מפרסמת עכשיוD:

2. שמתי ברקע את השיר "יומן מסע", אין זה שיר מדהים! אם אתם רוצים להפסיק אותו תלחצו על 'Esc' בקצה של המקלדתD:

בואו נתחיל

קריאה מהנהD:

פרק 2

"טופזי, קומי!" אמא שלי צעקה לי מהמטבח.

הבית שלנו קטן.

דירה קטנה.

מטבח וסלון קטנים ומחוברים בלי הפרדה.

מהם יוצא מסדרון קצר, שני שירותים ושני חדרי השינה יוצאים ממנו.

וזהו, קטן ופשוט.

"אני קמה!" אוף, יום שבת מה השעה שהיא מעירה אותי?

קמתי, הלכתי לשירותים, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים והלכתי למטבח.

"בוקר טוב אמוש" אמרתי לאמא שלי בנימה עליזה במיוחד.

"בוקר טוב חמודה" אמא שלי אמרה עם חיוך רחב על הפנים.

הסתכלתי על שעון הקיר שמעל המקרר, שבע ורבע בבוקר.

"אמא?"

"כן חמודה..." אמא שלי ענתה לי בנימה אימהית, מה נהיה לה בזמן האחרון?

"למה הערת אותי בשבע בבוקר ביום שבת?" שאלתי בספק עצבים ספק עייפות.

"כי אנחנו הולכות לבית קפה לפגוש משהו שאני רוצה להכיר לך!" אמא שלי אמרה עליזה במיוחד. אוי לא!

"מי זה?" שאלתי בחשש ניכר לעין.

"הפתעה מאמי אל תילחצי, תלכי להתלבש יפה ונצא עוד רבע שעה טוב?"

"אוקיי, בן או בת?"

"הפתעה מאמי!" אמא שלי צחקה, איזה צחוק מקסים!

הלכתי לחדר והתלבשתי, לבשתי חצאית מיני לבנה, גופיה לבנה עם פרח ורוד סרוג עליה, נעלתי מגפיים ורודות והתאפרתי קצת, רק כדי שאמא תהייה מאושרת.

"או! איזה יפה הבובה שלי!" אמא שלי חייכה.

"כן, אני באמת נראית כמו בובה" צחקנו.

"טוב בואי נצא חמודה" יאללה לדרך!

הגענו לבית קפה והתיישבנו.

מלצרית באה ושאלה אם אנחנו רוצות להזמין.

"לא אנחנו מחכים לעוד משהו, תודה"

היא הלכה.

"אמא, את מוכנה לספר לי עכשיו?"

"אוקיי" אמא שלי אמרה בנימה של 'זה-הולך-להיות-סיפור-ארוך'.

"הכרתי משהו, קוראים לו מאור והוא נורא נחמד, רציתי שתכירי אותו" ואו מאוד ארוך!

"אוקיי, אני שחמה שהכרת ידידים אמא! אבל למה את מכירה לי אותם?" שיחקתי אותה תמימה בתקווה שזה יהיה נכון.

"חומד, הוא לא ידיד שלי, הוא חבר שלי" אויש נו!

שתיקה.

"מותק תגידי משהו..." יופי לקחת אותי לבית קפה כדי שאני לא אצעק עלייך?!

"אין לי מה לאמר..." קמתי והתכוונתי ללכת הביתה.

"חומד" אמא שלי אמרה ותוך כדי משכה לי ביד.

"שבי" היא אמרה בציווי שמממש לא היה נראה לי.

"לא אמא, אני הולכת הביתה, חפשי אותי שם" אוף! לא בא לי לריב איתה!

"חומד!" אמא שלי אמרה, עכשיו יותר בקול רם.

שחררתי את ידי מידה.

"ביי! אני בבית!" הלכתי.

אוף! אני שונאת את זה! שונאת את זה שכולם פשוט הולכים לי בלי להודיע!

לא רוצה! טוב לי עם אמא שלי ואני לא צריכה גבר שישחק לי אותה אבא שלי כי הוא לא! אני לא רוצה אותו ולא את אבא שלי!

אבא שלי, בן 32 עכשיו, יושב בכלא, בגלל אונס, אונס שאני יצאתי ממנו.

עכשיו אתם שואלים את עצמכם למה סבתא שלי כעסה על אמא שלי? כי אמא שלי לא העיזה לספר.

הוא היה חבר שלה והיא לא הסכימה, אבל הוא רצה.

ומזה אני יצאתי, אני טעות.

יצאתי לעולם כטעות.

אני נוצרתי בטעות!

זה פשוט נוראי! לחיות את החיים שלך בידיעה שאת טעות, ושאם לא הייתי קיימת אז אמא שלי עכשיו הייתה נשואה עם תינוקות!

אני כזאת טעות!

"שלום בית" אמרתי ספק לעצמי ספק לבית.

הגעתי הביתה ורצתי לחדר, נשכבתי על המיטה, שמתי לעצמי מוזיקה באמפי וחשבתי.

אחרי כמה זמן, לא יודעת כמה, נרדמתי.

"טופז!!" טוב שנזכרת להגיע אמא!

"מה?!" אמרתי בכעס בדיוק כמוה.

"בואי הנה!" נראה לה!

"אם את רוצה אותי אני בחדר שלי!" צעקתי אליה בשיא החוצפה שיכולתי כדי שתבין שאני כועסת ושזה לא הולך לעבור מהר.

היא באה לחדר שלי, עד כדי כך חשוב לה לדבר איתי שהיא מוותרת בכזאת קלות?

"למה ברחת סתם ככה מהבית קפה?" אמא שלי אמרה בנימה שקטה כאילו לא קרה כרגע כלום.

"סתם ככה?!?! וחוץ מזה, מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע הביתה?!" שאלתי, לא בנימה שקטה בכלל!

"כן! סתם ככה, ולקח לי זמן כי במקרה פגשתי את מאור בדרך ולא ממש יכולתי לאמר לו שהבת שלי ממש לא רוצה לדעת ממנו!" אמא שלי צעקה, מאוד לא אופייני לה.

"לא ברחתי סתם ככה! ברחתי בגלל שזה לא היה נראה לי לעניין לדבר על זה בבית קפה!" צעקתי "והוא יצטרך לדעת את זה במוקדם או מאוחר" אמרתי, כן אמרתי לא צעקתי.

"מה זה עניין לבית קפה? חשבתי שתשמחי בשבילי!" אמא שלי אמרה עם דמעות בעיניים, שיט!

"עניין לבית קפה זה עניין פשוט ושולי! לא משו כמו החבר החדש של אמא שלי!" אמרתי, ממש לא רציתי שהיא תבכה.

"אבל טופז..." כל מה שהיה חסר לי עכשיו זה שהיא תבכה, לא רציתי שהיא תבכה, קשה לי שהיא בוכה.

 "אמא אל תבכי..." אמרתי בחוסר אונים.

"אני לא בוכה" אמא שלי אמרה וניגבה את הדמעות "אבל באמת, חשבתי שתשמחי בשבילי"

"לא הספקתי לחשוב עלייך, רק עליי... החיים שלי זה אני את ו... וזהו!" אמרתי, אמא שלי ישר קלטה.

"מה? מתי נופר יצאה מהתמונה?" אמא שלי שאלה בתקווה שסתם טעיתי.

"אמא אל תשני נושא!" אמרתי, אבל ידעתי שזה לא יעזור.

"אני אשנה! מתי נופר יצאה מהתמונה?" אוף נו!

"אתמול..." אמרתי ממש בלחש ואני בספק אם אמא שלי שמעה.

אתמול:

'היי מאמי מה קורה?' שאלתי את נופר.

'בסדר, ואת?' היא ענתה לי אחרי זמן רב.

'בסדר, יש חדש?' שאלתי.

'לא' היא ענתה, קצר ולעניין בלי לחשוב אפילו אם לשאול אותי.

'את עסוקה?'

'את האמת שכן... אני אדבר איתך אחר כך ביי!'

'לא חכי שניה!'

'מה??' היא ענתה בחוסר עניין.

 'למה אתמול התנתקת מהמסנג'ר ונשארת באיסיקיו?' שאלתי בחשש רב.

'כנראה שכחתי להתנתק' עאלק!

'אבל שני אמרה לי שהיא דיברה איתך...' שני!

'כי דיברתי איתה!'

ולמה אמרת לי שאת הולכת לישון אם לא הלכת לישון? ומה את מדברת פתאום עם שני?' שאלתי... בלי חשש מגיעה לה!

'אמרתי לך כי לא היה לי כוח לדבר איתך! וחוץ מזה שני חמודה והיא חברה ממש טובה שלי!' הא? שני?!

'שני חברה טובה שלך? מתי היא הפכה לזה?' שאלתי בשוק.

'בעצם, היא לא חברה טובה שלי! היא החברה הכי טובה שלי! ואת לכי חפשי את החברים שלך בגוגל!' מה קורה לאנשי פה?

'נופר?! מה קפץ עלייך?!'

' לא קפץ עליי כלום! סופסוף הבנתי משהו!'

'מה הבנת?'

'שאת סתם מנצלת אותי כדי שיהיה לך עם מי לדבר!'

'נופר?! יש לי מספיק חברים לדבר! ואני באמת לא צריכה אותך בשביל לדבר! את החברה הכי טובה שלי אני מספרת לך הכל אני אוהבת אותך הכי בעולם!' למה אמרתי את זה?!

'אז את יכולה להמשיך לאהוב אותי כמה שבא לך אבל לי נמאס ממך!'

'טוב, לפחות אני מגלה את הפרצוף האמיתי שלך!'

'כן מה שתגידי! לכי חפשי אבא שלך!'

'נופר?!?! את יכולת למצוא משו אחר לאמר בשביל לפגוע בי את יודעת!'

היא לא ענתה.

"זה מה שהיא אמרה?" אמא שלי שאלה בשוק.

"כן זה בידיוק מה שהיא אמרה ונמאס לי מה____ הזאת!"

"טופז, אל תקללי!" יופי אמא תתחילי לחנך אותי כשאני על סף דמעות! "טוב תקשיבי אני בטוחה שהיא לא התכוונה, ואל תבכי... אני אדבר עם מאור ואני אומר לו שהקשר הזה לא במקום כרגע, ואת צריכה לדבר עם נופר טוב?"

"אני לא מדברת עם שום נופר! חבל על הזמן ועל העצבים שלי" אמרתי לאמא שלי.

"אם את לא מדברת עם נופר אני לא אדבר עם מאור" אמא שלי אמרה בספק איום ספק ניסיון שכנוע.

"אמא, מאור הוא חבר שלך, ואת הרבה זמן מחפשת חבר, מסתבר, ואני לא רוצה להרוס, אם את אוהבת אותו תישארי איתו, אם אני לא הייתי פה את כבר היית נשואה עם שלושה תינוקות קטנים ומתוקים!" אוי איזה חיוך עלה לה על הפנים! ולי הייתה מין צביטה כזאת בלב.

"חמודה! את גם היית תינוקת קטנה ומתוקה! היית ממש דומה לי כשאני הייתי קטנה! ולמזלנו, את לא דומה לאבא שלך אפילו קצת!" היא אמרה את הסוף עם חצי חיוך כדי לא להרוס הכל.

חיבקתי אותה חיבוק דוב.

"נופר הזאת לא שווה את הדמעות שלך מאמי, אם היא תבין מה היא עשתה, היא תבוא אליך, כי את חשובה לה, ואם לא, היא מפסידה!" אוי אמא!

"אמא, אני אוהבת אותך הכי בעולם!, ואין כמו אמא בת 16!" אמא שלי צחקה מכל הלב.

"בואי אני אכין לך לזניה" יאמי!

"לזניה? ממתי את מכינה לזניה?" שאלתי את אמא שלי אחרי שנזכרתי שאמא שלי לא שף איטלקי.

"אני לא יודעת, אבל השף במסעדת אלפרדו יודע!"

"אוי אמא! זה בסדר אני אסתפק בפסטה עשויה למחצה שלך" חייכתי חיוך גדול מאוזן לאוזן והתחלנו להכין פסטה, דווקא יצא טעים.

מצטערת שלא היה שום מתח [גם בפרק הקודם לא ממש...]

אבל אני לא ממש במוזה עכשיו, כואב לי הפה מוות [שמו לי ריבועים!!]

וכואב לי הראש בגלל הפה [זה על לחץ] אה וגם! הכלב אכל לי את השיעורי בית!XDD

בקיצור, אני מצטערת... אבל יצא ארוך, זה מכפר לא?

בהביי~~