מישהו חכם מאוד אמר לי פעם: "אסור לך לסמוך על אנשים". ובזמן שחלף אף זכיתי להכיר את אותו האדם מקרוב וגם מרחוק, בחנתי אותו ומצאתי את צדדיו הפחות טובים, ואלו שאף טובים פחות; אך בכל מקרה, אני יודעת שהוא תמיד יישאר כל כך נאור בעיניי. מן חכמת חיים, חכמה אלוהית טבועה בו.
אך בכל מקרה, לעולם לא אאמין עוד במשפט זה, ותוכלו אף לומר שזה הוא אינו דבר שאני בטוחה בו, וודאי תגידו שאגלה כאב משפט זה ביום מן הימים.
אך עם זאת, מדוע לא לסמוך על אנשים?, ולא רק אנשים ככלל, מדובר כאן גם על חברים. קרובים עד כדי כך שמשתפים אותך במאורעות חייהם הכמוסים ביותר, שמורים מכל אחד אחר מלבדך. האין הם סומכים עלייך?
ומה הרעיון שמאחורי החשדנות הבלתי פוסקת הזאת, הדריכות הזאת שמה מישהו ינסה לפגוע בך- האם זה הוא דבר שאינו חריג? ואם אדם אחד איכזב, השפיל..? אז למה על שאר האנשים לשלם את חובו? אני אוסרת על איש להשתנות בגלל דבר שכזה, מובן שלא, ולא בתוקף סמכותי לעשות זאת, אלא משום שאיני רוצה שתחיו חיים ללא חופש מלא לחלוטין, אף מעצמכם, הרי ששינויים קטנים מתרחשים בכולם, גורמים להם לשנות את מסלול חייהם באופן מורגש אך עם זאת כלל לא.
ואם אנו כל כך חיים את משפט זה, למה שלא יחיה כל אחד עם עצמו, למה בכלל יש לנו צורך בתקשורת עם הסביבה? - כי זה הוא רעיון חסר היגיון. חסר צורה לחלוטין. אל תסכימו עם דבר ממה שאמרתי אם אתה רוצים בכך, רק במשפט הזה תאמינו, אני מבקשת ממכם. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
