המעיל שלך עדיין אצלי, הצבע שלו דהה.
אני לא מצטערת ששכחת אותו, או שאני שכחתי אותך, כשאני נזכרת בגשם ההוא, ששטף ולא השאיר כלום. אני חושבת שאהבת שאף אחד לא יכיר אותך באמת.
לפעמים אני אפילו רוצה לראות אותך שוב, וזה נראה לי כל כך משכנע עד שאני מתחילה להאמין.
עכשיו הנשימות שלך קרות והאישונים שלך קטנים, הדמעות חולפות עליהם.
כשראיתי אותך היית אחר והפנים היו חיוורים, והעיניים שחורות. אני דווקא אוהבת עיניים שחורות, הן מזכירות לי פסים דקים על זברה בגן החיות.
אתה רועד מקור, כנראה שלרוץ בגשם ההוא לא היה הרעיון הכי טוב שלך. אתה מצמיד אותי אלייך, יש לך ריח טוב. מסתכל עליי ומנשק.
והם צועקים לך דברים לא ברורים שנעלמים. השיניים שלך משמיעות נקישה מעצבנת, אמרתי לך לא ללבוש חולצה קצרה באמצע אפריל.
עכשיו אני מספרת את זה לאמא שלך והאיפור השחור שלי מכתים את השרוול הלבן של המעיל, שאני מנגבת איתו את העיניים.
ויש רוח למעלה והיא מטיילת ומסתכלת עלייך ואתה אפילו לא שם לב.
המדרגות האין סופיות המובילות אותי אלייך, עוצרות אותי שם. ואתה הולך ברחובות חשוכים שהמנורות מהבהבות ומאירות עלייך אור חלש. אנשים מביטים בך ושותקים.
הפחד עוצר אותך, גורם לך אולי להתחרט, הקול שלי נשבר, אני אפילו לא יודעת למה.
הצעד הראשון תמיד מייאש אותך, האורות האדומים מטשטשים לך את הראייה.
ואתה בובה שעומדת שם ויש לך תמהון במבט, הרוח שלך רצה אלייך, עוברת דרך אנשים וקוראת. והיא מטפסת במדרגות ועוצרת באמצע. אף אחד לא סיפר לה עדיין מה היא תמצא שם. היא מדברת אלייך ואתה שותק. אמרתי לך שהיא תלך.
ונשמעת צרחה ואנשים ומכוניות, והעיניים שלי התרחבו ונפלתי למטה. ומישהו אמר לי שאסור לי להיות שם. צעקתי עליו והסתכלתי עלייך, ונבהלתי ורציתי לברוח, והאיש ההוא עם המעיל הצהוב נגע בי ואמר לי שיהיה בסדר, ושנאתי שהוא שיקר לי.
והמחשבה היכתה בי, כמעיל שחור וארוך המתנפנף ברוח, גם הוא היה פעם שלך. והתפללתי שעוד אראה אותך, אבל משהו בצלילות שלי אמר לי שלא. זה הבהיל אותי, כבר שכחתי איך הקול שלך נשמע.
והמראה שלך שוכב שם נחרט לי בראש, ופחדתי שככה אני אזכור אותך. אני אוהבת מעילים.
Don't jump
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
