הייתי בקונצרט מקסים.
התחלתי ללכת לאירובי במכון כושר מסויים, וכנראה שאני מתחילה ללכת למכון כושר שבעיר שלי. יום ראשון אני הולכת לברר אם אפשר את המנוי שעל שם אמא שלי כי גם ככה היא לא הולכת ואבא שלי משלם סתם.
חבר שלי סוגר 21, בגלל שקיבל ריתוק על משהו שהוא עשה, והעונש מוגזם בטירוף אבל.. אין מה לעשות. צבא זה ראש בקיר, תכירו.
אני מנצלת את ה21 האלו שהוא בצבא בשביל לרדת במשקל, לעשות ספורט... כמובן שתוך שלושה שבועות זה לא שיהיה לי גוף כמו שצריך, זה לוקח לפחות חודשיים [עד הגיוס כנראה שאהיה מסודרת..] אבל בכל אופן אני מרגישה שיש לי אנרגיה להשקיע בדיאטה ובספורט במקום בחבר. ב20 לנוב' עד ל22 אני באילת עם המשפחה ותמיד נופשים עושים לי רק טוב מבחינת דיאטה וכושר, גם אם זה יהיה רק יומיים.
עכשיו זה נראה מייאש וקשה... כאילו אני אומרת לעצמי "למה? למה כל כך נלחמת, חושבת על העתיד, מתעסקת בזה, אמורה להיות מבואסת שהוא חוזר עוד שלושה שבועות שלמים ובמקום זה שמחה כי יש לה זמן לדיאטה.. דיאטה זה צריך להיות כל הזמן ולא עד מתי שהוא חוזר".. וכל מיני מחשבות כאלו ואני יודעת שזה נכון.
:/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Prosle