Until it’s gone

אני יושבת בחדר מבולגן, עייפה מהחיים, לידיים בקושי יש כוח לכתוב על הקלידים והעיקר שהבטן מלאה.

אני לא מבינה מה גורם לנפילות האלו.. אני באמת לא יכולה להבין מאיפה החוסר שליטה עצמית הזאת, למה אני נכנסת למן טראנס שאני לא יכולה לצאת ממנו, המחשבות המפתות לא עוזבות ורק אחרי זה אני תופסת את הראש ושואלת למה? למה שוב פעם נפלתי? למה שוב פעם עשיתי את זה?

יש לי הפרעת אכילה חמורה, ואני מסתכלת ותוהה איך הגעתי למצב הזה, מצב שבו אני נכנסת לקריז ומתחילה לאכול בטירוף..

אם היו שמים מצלמה והיו צופים בי בזמן הבולמוס, זה היה הסרטון הכי עצוב בעולם.. אין מחזה יותר עצוב מיזה.

למה אני כל כך דפוקה?? מה קרה לי? למה אני כזאת? האם זו חוסר שליטה עצמית?

האם זה התת מודע שלי שבעצם לא רוצה שאני ארזה? לא רוצה בגלל שהוא רוצה שאני אמשיך להיות במאבקים עצמיים ושיהיה לי לאן לשאוף? או שאולי "למרוד" בנורמות החברתיות ולא להיות רזה כמו כל אחת או לפחות כמו שכל אחת רוצה להיות?

אני פשוט מבולבלת מעצמי.. ואני יודעת שאני צריכה עזרה. הדבר הזה לא ייפתר בלי עזרה.. במיוחד כשאני כל כך לא מודעת למה שעובר עליי. אבל.. אין לי כוח לפנות לעזרה. הדבר הכי מטומטם ששמעתן בחייכן? גם אני, זה בסדר.

אין לי כוח לבקש מאמא כסף לפסיכולוגית/דיאטנית, אין לי כוח להתמודד עם שאלות ואין לי כוח לנסוע אלייה ואין לי כוח שישאלו אותי שאלות ואין לי כוח לענות ואין לי כוח לכל מה שקשור לקבלת העזרה הזו.

אם אפסיק במחשבות על דיאטה, אני אמשיך לבלוס ללא בקרה, אעלה במשקל ואז אשנא את עצמי ואת עצם קיומי שזה בעצם אותו מצב שאני היום רק עם 8 קילו יותר.

אם אנסה בלי תפריט ופשוט לאכול קצת, אני ארגיש שאני לא במסגרת ואז אבלוס. (האם זה נכון או שזה מה שאני מאמינה שנכון? הפער גדול)

אם אמשיך עם התפריט של היום מתישהו שוב תהיה נפילה ושוב אני אהיה באי ודאות ושוב אכעס על עצמי..

אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי!!! מה יהיה מחר? מה האוכל שיכנס לגוף שלי מחר? האם יהיה בולמוס? לא יהיה?? זה החוסר ודאות והחוסר אונים הכי גדול שאי פעם הייתי בו.. אני לא יודעת מה לעשות!...

אתן יכולות להגיד לי "קחי אחריות על מה שאת מכניסה, קחי את עצמך בידיים ותשלטי" אבל – אני לא מצליחה.. רק בדיעבד אני כועסת על עצמי, כנראה הרצון להיות רזה לא חזק מספיק.. הייתכן?

בא לי לבכות את כל הכאב הזה החוצה.. אני רוצה לצרוח על האוכל המפתה ועל אמא שלי שמכניסה אותו, על כל הפסיכולוגיות שלא פונות אליי ומציעות לי עזרה, עלייה ועלייה שהציעו לי אוכל, על הנורמות החברתיות, על החברה הדפוקה הזאת וגם על כל המזון המהיר

ועל עצמי, על זה שאני לא מבינה מה קורה איתי בכלל.