איך אוכל להצטרף למפגש בחוף הים, יקירי
שכשאני שמה בגד ים, אני מתחילה לבכות?
איך אוכל לבוא,
עם הדימוי הגופני שלי. הקנאה שלי. הרגישות שלי.
איך אוכל לבוא עם הגוף הזה... שמן ומדלדל, כשבמרחק קטן ממני ניצבת מולי האידיאל שלי, שזופה, יפה ורזה.
אז תודה על ההזמנה, אך איך אוכל, יקירי, רק תסביר לי, כשאני כל כך קרועה מבפנים וכל מה שארצה הוא להטביע את עצמי בים, כי הוא היחיד שמקבל אותי כמו שאני.
כאב ראש שמאיים לפוצץ את השכל, ואיתו את כל המחשבות על אוכל ורזון.
כבר לא יכולה יותר עם הדימוי הנמוך הזה.. לא יכולה עם סבל העצבים והקנאה שבי. לא יכולה עם ההלקאות העצמיות, העצבים על דברים קטנים, המצבי רוח.
למה כל כך לא מאושרת? אז יש לי אמא לא מושלמת, ואבא בכלל לא מושלם, הגוף שלי לא עומד בקריטריונים של החברה האכזרית ואני מרגישה לבד.
אבל... כל זה אני יכולה לשנות בשבריר מחשבה אחרת. אני יכולה להאמין כי אמא שלי רוצה בטובתי, ולאבא שלי יש הרבה יתרונות, אני יפה כמו שאני ואני לא צריכה אף אחד כך שזה לא משנה אם אני לבד.
ובכל זאת..
ובכל זאת. רע לי כל כך. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. כל מה שאני רוצה זה להכנס למיטה ולא לצאת ממנה.
ואתן קוראות את זה.. בפעם המיליון שמישהי כותבת את זה.
רציתי שזה יהיה רשומה עם מילים שמתחברות ומתמזגות כל כך יפה, מילים שיכולות לבטא לפחות עשירית ממה שאני מרגישה... וזה לא יצא כך בכלל. ברבורי שכל של ילדה מתבגרת, ילדה שהיא כבר לא ילדה, ובכל זאת מתעקשת לעשות דיאטה ולהרוס לעצמה את הקיבה ואת הנפש.
תודה לך, חברה יקרה, שלקחת ממני את עצמי.
תודה לך, עצמי יקרה, שאת נותנת לחברה להשפיע עלייך.
כל כך מטומטמת.
בא לי לנגן עד שישברו לי האצבעות. להוציא איכשהו החוצה את כל הרעל הזה שהצטבר בי במשך 6 שנים של הלקאה עצמית. אני רוצה להיות אחרת.. רוצה להיות מאושרת ואני לא. ואני לא ואני רוצה אני באמת רוצה אתן חייבות להאמין לי!!! אני רוצה להביט במראה ולהיות מאושרת, אני רוצה לחייך לעצמי אני רוצה להיות יציבה בנפש שלי, להפסיק להתעצבן מדברים מטומטמים, להפסיק להיות כמו אבא שלי! עם המצבי רוח והרוע והעקיצות והאכזריות.. אני לא רוצה להיות כזה בנאדם. ואני לא אהיה. אין דבר שיותר מפחיד אותי...
אבל כרגע.. אני תלויה באוויר
כי אפילו אני כבר לא מכירה או מבינה את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Prosle