חושבת.. תוהה
רוצה להיות יפה וקורנת
מאושרת
להפטר מהמחשבות בראש.. שרצות, מתגוששות אחת בשנייה ללא הרף
אני רוצה ללכת לים להרגיש יפה להיות חשופה אבל משהו עוצר בעדי, אומר לי שאני לא מספיק שווה את זה בשביל ללכת לים
כלומר. אין לי גוף בשביל ללבוש בגד-ים, וגם לא מספיק אופי.
ואם כן היה אומץ זה רק היה בזכות האופי המתוק והחמוד שלי
אבל אני לא חמודה ומתוקה... לא ככה תופסת את עצמי לפחות
זה הכל מבפנים, זה הכל איך שאני תופסת את עצמי ומרגישה לגביי עצמי. עצמי, לא אני, לא החיצוני - אלא האופי
ואני במריבות עצומות עם עצמי... ענקיות, כועסת שאני כועסת. בוכה על הבכי שלי. כואבת את הכאב שלי. לא מבינה למה.. למה הסבל הזה, למה להתעצבן מדברים שוליים? מדברים קטנים וחסרי משמעות למה צינית? למה לא נאמנה לעצמי?
למה אני לא מצליחה לעצור את הדיבור שרוצה רק להרשים, למה לפעמים זה בלתי נשלט? למה זה פשוט יוצא החוצה.. ואחרי זה אני כועסת שלא הייתי נאמנה לעצמי.
אני שונאת להשוויץ בעצמי או בדברים שאני עושה. ואני בכל זאת עושה את זה... רק תאהבו אותי. תדעו שאני שווה משהו, לפחות אתם תדעו מאשר אני.
ולפעמים מתעורר עצבים על דברים קטנים.. לפעמים יש קריזות ולפעמים אני מרגישה שאני חייבת אבל חייבת להוציא זעם קטן שהצטבר, זה יוצא מגעיל, זה יוצא בתוקפנות. למה? למה ככה? איך אוכל לשנות את זה ולשלוט על זה?
אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם מישהו, אין לי כוח לפנות, אין לי כוח להזיז עניינים, אין לי כוח למצוא את הפסיכולוגית המושלמת.
כנראה אני לא כל כך חשובה לעצמי.. וזה מה שמפריע לי. שיש לי בעיה גניקולוגית כבר יותר משנה וחצי ואני לא עושה עם זה כלום כי אין לי כוח.
ויש לי שומות על העור ואין לי כוח לראות רופא עור. אין לי כוח לכלום, המחשבות כבר הוציאו את המיץ.
זה חייב להשתנות. הדאגה שלי לעצמי, האכפתיות שלי מעצמי. כשאכפת לי ממשהו פתאום יש לי הרבה מאוד כוח... ואני רוצה להיות חשובה לעצמי. אני רוצה להשלים עם המגרעות הקטנות שלי, אני רוצה שהן ירגעו ויעלמו. אבל אני רק סותרת את עצמי באימרה הזאת...
למה שזופה ורזה מצטייר בעיניי כמאושרת? אני זוכרת את התקופה הזאת.. באמת הייתי שמחה. הרגשתי טוב עם הגוף.
אבל.. לא הייתי מאושרת. לא היה שמחה אינסופית בלב.. וכנראה שלא קיים כזה דבר, כנראה שאין כזה דבר! אז שיפסיקו האנשים הרוחניים האלו להשלות אותי! זה לא פייר שאני בסבל מתמשך ואני רואה אנשים מתיימרים להיות מאושרים כשבעצם אין כזה דבר!!
או שיש?
מישהו יכול רק להגיד לי מה הדבר הנכון לעשות כדיי להגיע לשם? כי אני לא יודעת מה התשובה. אני לא יודעת אם להשלים עם עצמי ולהתנהג בפאסימיות מוחלטת לגביי דברים שאני לא אוהבת בעצמי, או כן לשנות דברים בעצמי, לנסות לפחות, למרות שזה לא כל כך עובד ואולי זה לא יוביל אותי לכלום רק לעוד מאבקים? או אולי אני כן צריכה לעשות עבודה עצמית אבל מסוג שונה לגמריי?
אני פשוט לא יודעת מה לעשות!
13 יום של בולמוס לא נורמאלי.. בולמוס מתמשך שגורם ליציאות גדולות וכואבות, כאבי ראש, תחושת מלאות, שנאה והרבה רגשות שליליים אחרים.
מצד שני.. אני לא יכולה גם להיות בדיאטה.. אני מרגישה שאני בכלא מחשבתי, אני כל היום חושבת על זה ומחשבת ומסדרת לעצמי את היום שלמחרת ואני לא יכולה יותר, אבל אם לא אעשה את זה אני אמשיך לטחון. או שאולי לא.. או שאולי אני כן צריכה להתחיל דיאטה אבל בלי חישובים ומחשבות.. אבל איך אפשר? אני לא יכולה להשלות את עצמי שקיים דבר כזה.
מה שכן.. אני חייבת עזרה... ואני יוצרת לעצמי את המציאות, אני זאתי שצריכה לעשות את הצעד, למעני. אני חייבת לטפל בעצמי.
ולפעמים אני מסתכלת על מה שאני כותבת או חושבת ואומרת.. הממ.. זה רק חיים.. זה הכל הצגה מה שאני עושה, אני בסדר גמור, אני יודעת את האמת בתוכי. אני הצופה.
אני שבורה...
זה נורא לאכול כשאת לא רעבה. זה נורא להתגנב ולהתחבא עם קופסאת שוקולד בשירותים, טעם החטא הנורא, הטעם האסור.
מדמיינת אותי שזופה.. זוהרת.. מעוצבת יפה.. נשית.. סקסית ומושכת וכל כך מדהימה שאי אפשר לא להסתכל, שכל כך אכפת לי מעצמי ואני כל כך חשובה לעצמי שכולם רואים את זה
כולם יודעים את זה
העניין הוא שאם אכפת לי ואם חשוב לי מה אחרים רואים או חושבים עליי, כנראה שלא אכפת לי מעצמי.
ואלו לא דברים שיכולים להתקיים יחדיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Prosle