בזמן האחרון התחלתי לפתח חיבה עזה לאנשים מוזרים, כמו הילד בכתה שלי שתמיד מתפרץ בלי להצביע וכולם מתעצבנים עליו, או הילד שכל משפט שני שלו מדבר על קומוניזם ויש לו צחוק של היפופותם, או כמו החברה שלי (שאותה אני בכל מקרה מחבבת) שכל פעם כשהיא מצביעה היא מייבשת את הכתה בנאום שיכול להסתכם בשאלה אחת, שאת התשובה אליה היא בכלל יודעת.

האמת, שהחיבה העזה הפכה לקינאה עזה.. אני מסתכלת על האנשים האלה וחושבת "איזה כיף להם, הם כל כך מיוחדים, יש להם חיוך מסויים הבעה מסויימת, משפט מסויים שהם אומרים תמיד."

הם לא מפחדים להבטא את את הקול הפנימי שלהם.

עם הפקאצות שבכתה שלי למדתי להסתדר מאוד טוב, אני פשוט לא מחזיקה מהן יותר מדי ומעדיפה לשמור מהן מרחק. אבל כשאני רואה את הילדים האלה, המיוחדים האלה, עם הדעות המוגדרות שלהם שכל כך מאמינים במה שהם אומרים, הלב שלי מקבל כמה בוקסים במקומות מאוד פגיעים, העיניים שלי נצרבות ואני מרגישה שאם  ארצה אני אוכל לפרות בבכי.

אני לא מדברת על כל הילדים המיוחדים שמצליחים להשתלב בחברה, אלא על אלה שנתקלים איתה בבעיות, שהדעה שלהם לא מוצאת חן בעיניי ילדים אחרים, שלפעמים מתנהגים בצורה מגוחחת, כאלה שלועגים להם מדי פעם.

הבנתי כבר שבחיים אני לא אצליח להיות כמו כולם, וכבר הפסקתי לקוות לזה. הבנתי שלפחות בתקופה הזאת, אני לא אצליח להשתלב בחברה, אלא אהייה חולייה מובדלת בין כל ילדי הכתה. אבל בחיי, אני מוכנה לעשות כמעט הכל, כדי לא להרגיש כל כך בלתי ניראת.

אני תמיד אומרת לעצמי "את ילדה מיוחדת, פשוט אנשים לא קולטים אותך", גם אחרי שאני נופלת שוב ושוב, מתבלבלת, אומרת דברים שלא צריך, סותרת את עצמי, אני תמיד נשארת בפני עצמי "הילדה המיוחדת".

אבל מאיפה הסקתי שאני מיוחדת? מה הביא אותי לחשוב ככה? למה תמיד היה נדמה לי שאני מיוחדת יותר מכמה אחרים?

אני מחברת שירים דיכאוניים ושופכת את התסכול שלי לתוך מילים. זה כל מה שאני עושה. אני חייה בתוך עולם דמיוני וסגור, שלאף אחד אין חלק בו. זה על מה שאני עושה. וזה לא הופך אותי למיוחדת.

אני חושבת על מאפיינים שלי, על תכונות שלי, על צורות הדיבור שלי, על המראה שלי, ומחפשת גרגיר של משהו מיוחד, חריג, מוזר, משהו שיכול לספר עלי- על "אוקסן", ואני לא מוצאת.

אני מרגישה כמו דמות בספר חסר עלילה, שהסופר שלו התעצלן ולא תיאר אותה. 

אני לפעמים מעריצה את חברה שלי, שיכולה לבלבל ת'שכל לכל הכתה, אבל היא לא מתביישת אף פעם. מעריצה חברה שלי (אחרת) שלא אכפת לה להגיד את דעתה על כמה ילדות שבשימחה הייתי מכניסה להן כמה קללות. כמובן שאני לא עושה את זה...

לא אכפת לי לעמוד בפני קונפליקטים, שיצחקו עלי מדי פעם, שיקראו לי "מוזרה", אם רק הייתי יכולה לבטא בכל משפט שלי את האישיות שלי. אם הייתי יכולה להוציא אותה לאור. אם הייתי יכולה למצוא אותה בעצמי.

אני מרגישה שהכתיבה, אחד הדברים היחידים שהייתי בטוחה אי פעם שאני טובה בו, מתחילה להתחרבן לי.

אני קוראת יומנים שכתבתי מלפני כמה שנים, מחפשת שם שרידים ל"אוקסן", וכל מה שאני מקבלת זה ערמת שטויות שגורמת לי להרגיש כאילו נתקעו לי סכינים בלב. אני לא יכולה לסבול את התחושה, אז אני סוגרת את היומן במהירות ומכניסה אותו למגרה.

כל הכיעור שנשקף לי מהדפים, כל החוסר עמוד שידרה והטיפשות מכים בי כמו עלה חלודה.

בבקשה, אלוהים, אני עובדת עיצות, ילדה טועה בעולם של אנשים שמצאו את עצמם.

 עכשיו כל מה שהייתי בטוחה בו בעבר התערער, ואני לא בטוחה מה התחונות האמיתיות שלי. ניסיתי להציג אוצן דרך הפוסט, אבל בחיי, אני לא מצליחה לראות אותן.

שלכם, בבלבול רב, אוקסן.