אחרי קצת מחשבה הבנתי מה רציתי מעצמי בכל הפוסט הקודם. מעכשיו אני הולכת להכניס מה"קול הפנימי" שלי לכל דבר שאני יעשה, לדיבור, לכתיבה, לשירה, להבעות, למעשים, וכן- גם לשיעורי הבית. (=\)

אני יודעת שזה נישמע מטופש, כי הרי אי אפשר לכתוב שירים או לשיר בלי להתייחס לקול הפנימי שלך, אבל יש לי מן קטע כזה- שלפעמים אני "שוחכת" להכניס אותו. לדוגמא בשיעורי פיתוח קול, אחרי שאני עושה חימום של חצי שעה ומחממת את הבטן ואת הסינוסים, מגיע הזמן ליישם את התרגילים בשיר, ואני מתחילה לשיר כמו גיטרה חשמלית שלא מחוברת למגבר. אז היא עושה לי:

"נו, באמת! את שרה כאילו לא למדת פיתוח קול בכלל!" ופתאום אני נזכרת ומתחילה לשיר כמו "מישהי שלמדה פיתוח קול".

או שהיא אומרת לי: "תתייחסי אל המילים, תביעי את השיר, את שרה אוטומטי!" ואז אני פתאום קולטת שזאת שורה מאוד מרגשת בשיר ושקל לי להתחבר אליה, ופתאום אני דופקת משהו עם הנימה ה"רוקרית" שלי ששמורה למקומות שצריך להכניס כאב או כעס.

בקיצור, החלטתי להשתמש בבלוג הזה כדי להכניס לו מהקול הפנימי שלי. הוא יהיה אחד האמצעים למימוש העצמי שלי או מה שלא יהיה.

קרוב לוואדי שאף אחד לא קורא כאן, בנתיים לפחות, כי לא הראתי את הבלוג הזה לאף אחד וגם לא הגבתי איתו לבלוגים אחרים (האמת שרק לאחד..) אבל אני אתנהג כאילו אני כותבת לקהל כלשהו, כי בשביל לכתוב לעצמי יש לי ת'יומן העתיק שלי (שדיי זנחתי אותו למען האמת..).

אז... אנשים יקרים... ליידיס אנד ג'נטלמנס.. עד כאן אוקסן במטרה חדשה.. בכל פוסט ופוסט שאני אכתוב אני אנסה לתקן כמה שיותר את הכתיבה המחורבנת שלי ולהכניס לה משהו מעצמי.

נ.ב אחותי מאוד מאוד מעצבנת אותי...

בה ביי