היום הלכה נעל המגף לעולמה.. היא הייתה נעל יפה ואצילית, שחורה וגבוהה. היא שמרה על רגלי שסבלה מכאבים עקב משחק כדורסל ונעל ספורט מוחצת-אצבעות.

היו לה חיים אחרים לפני- חיים רצוצים מעייפים וסוערים. היא הייתה הנעל של אימי, והלכה איתה לכל הסידורים המעייפים בקניון ובמי יודע מה עוד.. היא שמרה על רגליה החבולות שנשחקו עם השנים עקב היותה אמא, ועזרה לה ככל שיכלה- למרות שאת הרוב היא עשתה לבדה..

רק הנעל ידעה איזה כאב אמא סבלה, את מה הקריבה ואילו מאמצים עשתה כדי לגרום לבנותיה להיות מאושרות.

הנעל ידעה את הסודות הקמוסים ביותר של אמא, שלא התגלו ולא יתגלו לעולם לאיש, כי מתוקף תפקידה כנעל היא חייה את תחיי הנועל אותה. הימים עברו והיא נדחסה לתוך ארון הנעליים המלא, כך קורה לכל נעל בסוף, עד לגאולה שתבוא עליה בסוף החיים..

עד שיום אחד הבנתי שחסרה לי נעל חורף, ואמא ברוב נדיבותה נתנה לי במתנה את נעליים אלו. (בנוסף לשני הסוודרים שהיא כבר נתנה לי) הנעל הייתה מצויינת, וליוותה אותי במשך כל המחזמר cats, אך, כשהגעתי איתה ליום הלימודים, והתחלתי ללכת איתה באורך קבוע, הסדקים שהנעל חוותה כשאמא הייתה בעלתה נפתחו..

בשיעור השני אני מסתכלת על הלוסליה כבדרך אגב ומגלה שהיא מפורקת. הייתי אומרת שזה היה מצחיק, אבל זה גרם לי להרגיש חלחלה ואימה.. אחרי זה, כשראיתי פירורי נעל הל הריצפה מתחת למקומי הרגשתי רצון להקיא, לא בגלל שזה היה מגעיל. נעל, או פירורי נעל, זה לא דבר מגעיל. פשוט לראות נעל מתפוררת זה לא דבר נעים, שמיוחד כשהיא הייתה של אמא שלך.

ודר אגב, אהבתי אותה. אהבתי אותה ממש... ובדיוק כשעשיתי את הצעד האחרון אל עבר דלת הבית היא התפרקה סופית, העקב יצא מהמקום.. הרגשתי שהיא ליוותה אותי באפיסת כוחות את כל הדרך, ואז, כשהביאה אותי בשלום אל הבית היא נתנה לעצמה להישבר..

זה נגע בי איכשהו.. אני יודעה שזאת רק נעל, אבל הרגשתי בה משהו מאוד אנושי.. מדברת מי שפעם בכתה שעות בגלל שאיבדה את עט-עיפרון-המזל שלה.. 

טוב, ניראה לי שזאת גם הייתה דרך להתנצל בפני אמא שלי. רק שהפנים שלה לא בדיוק יהיו לפני הבלוג הזה, אני מקווה ככה.

טוב, בה ביי.. אני מרגישה שאני באמת כותבת לעצמי כבר אבל זה נחמד..