כל היום הראש שלי מלא במחשבות, לא יודע אם כמו לכל אחד או קצת יותר אבל.. פשוט. זה כל הקטע, שום דבר לא פשוט.
כל הזמן אני נאבד במחשה של "מה נכון" ומה "לא נכון", הלוואי והייתי יודע מהי "הדרך הנכונה". אין דבר כזה באמת.
אני אתאיסט, אני לא מאמין בשום יצור שמימי שמרחף מעלינו ומצפה שנהיה ה"סימס" שלו אבל, אני כן מאמין בגורל. דברים שנועדו להיות, משהו שנועד לקרות, החיים פשוט מוזרים מדי בלי שום איזה קאטץ' שדואג לכל חלקי הפאזל להתאים, לכל דבר יש סיבה, קיטשי לגמרי אבל, מסיבה מסויימת.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה וצריך (לפי החברה כן?) לעשות אבל פאק איט, לא בא לי לעשות אפילו חצי מזה.
לא בא לי להיות עוד עובד פשוט בעוד חברה רגילה שמשלמת לי משכורת גלובאלית ושתפטר אותי בגיל 40 בגלל שאני זקן מדי.
לא בא לי להיות בר החלפה, אני רוצה להיות הבוס של עצמי ולעשות משהו שאני אוהב ואני טוב בו, אבל כל דבר דורש תעודה מסריחה שאומרת "כן נו הוא בזבז 4 שנים מהחיים שלו בללמוד את כל העסק לעומק למרות שתכל'ס הוא יכל ללמוד רק את הדברים החשובים למקצוע עצמו בפאקינג שנה, לבד, בבית."
אני לא רוצה למות במחשבה הזאת של "מי לעזאזל יזכור אותי", אני חייב להיות גדול, אני חייב להביא שינוי, אני פשוט יודע שנועדתי למשהו גדול יותר אבל...מה?
מתסכל כל הקטע הזה נכון? להרגיש כל החיים שיש לי תכלית גדולה, תפקיד גדול יותר, חלק שונה בתוכנית ולא לדעת מה הוא.
זה כמו סרט שאני מנסה למצוא לו את המנגינה המתאימה לכל רגע, מנסה לנצח את כל הכלים ביחד ואיכשהו לסיים בתואר "הגיבור".
זה לא נגמר, זה נהיה כבד יותר, מיום ליום, לסחוב את כל זה, לא להוציא מילה על כל מה שעובר עליי בינתיים.
אין למי, אין למה.
נמאס כבר לחכות לתשובה, אני מרגיש שאני מחכה לחינם ואני פשוט צריך להתמקד במשהו אחד בחיים ולרוץ איתו הלאה, לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ למים.
אני שיכור. כותב יותר מדי אבל, המינגווי (אם אני לא טועה) אמר פעם "כתוב שיכור, תערוך פיקח".
אין לי כוח לערוך פיקח, סביר להניח שעד אז, אני אפילו לא אטרח להיכנס למערה הקטנה הזאת שלי שנקראת "ישראבלוג".
ולסיום, שיר מגניב של Red Fang האדירים:
נ.ב
אל תתעצבנו שאני כותב כל הזמן "אני" כדרך תיאור למצב, זה לא שאני אוהב לדבר על עצמי יותר מדי או שאני נרקיסיסט (למרות שבפוסט הזה ספציפית אני די מאוהב בעצמי) פשוט התרגלתי לתאר ככה תחושות וחוויות שעוברות עליי בגלל המכינה.