עוד בלוג נורמטיבי של אחת לא כל כך נורמטיבית :)

אז חשבתי שיצאתי מזה. מכל עניין הבלוג וכתיבה וכאלה. חשבתי שזה אולד סקול, ישן מידי בשבילי, אני אתגבר גם בלי הבלוג המטופש הזה.

והנה שוב אני חוזרת, כמו מתחננת לזרועותיו הפתוחות וירטואלית של הבלוג הזה, שתמיד פתוח ומוכן להכיל את הפריקות שלי,

תמיד קיים לשמוע, לספוג, ולא להגיב. רק להקשיב, לשמור את הדברים שלי, ולא לתת תגובה, בין אם מעליבה או כהערה בונה...

הנה אני, כבר בת 18,שינשינית-בשנת שירות בתנועה, גרה בבית שהוא לא בית ההורים, גרה במרחק שעתיים מהבית האמיתי, עם עוד 10 אנשים חוץ ממני,

עם שותפה לחדר, מדריכה בסניף של התנועה שהוא לא הסניף המקורי שלי, יחד עם ילדונת בכיתה י', שאני בעצם אמורה להרים אותה ולעזור לה ללמוד ולצמוח בתחומי התנועה וההדרכה...

אני מתנדבת במרכז יום אביבים לתשושי נפש שעושים שיקום באמצעות אמנות ואני עוזרת למדריכות שם ואפילו מדריכה בעצמי,

מתנדבת כמדריכה ב"מועדון רעות" של אק"ים ומפעילה קבוצה של אנשים עם פיגור, מתנדבת בבית ספר ותומכת בנוער,ובתוך כל זה,

אפילו הצלחתי לא להשתגע לגמרי!!!

כן, התחרפנתי קצת אבל הכל ברור...

עכשיו אני מנסה לחלץ את עצמי מהבוץ הטובעני שהכנסתי את עצמי אליו...וזה בעצם השם שנהפך לי, לא איכפתית, לא ישירה, ילדותית.

כרגע אני עייפה פצצות ויש לי התנדבות על הבוקר, אבל משום מה יש לי תחושה שאני אחזור לפה להשלים את הפוסט הזה ולהתפרק עוד...

טיל דה נקסט טיים,

שאנטי