אתמול...זה היה אחד הלילות הכייפים שהיו לי מאז שבוע.
כן עבר אמנם שבוע מאז שנהנתי אבל זה הרגיש כמו חודש.
השביתה הזאת שיבשה לי את כל תחושות הזמן.
אתמול...זה היה אפילו על סף מדהים.
היה מצחיק...היה כיף...היה קריר ועם זאת חמים.
אבל תמיד אחרי פגישות עם האנשים האלה באה לי הרגשת תיסכול אחת.
"האם הדברים היו טובים אם הייתי נשארת כאן?"
אני תמיד שואלת את עצמי את אותה שאלה אחרי פגישה איתם.
בכל זאת...הלכתי לבד...עזבתי את כל החברים כאן ביישוב...ועברתי לביצפר אחר...ביצפר בחיפה...רחוקה מכולם.
כן..אז אולי חוויתי שם המוני חוויות...והביצפר הזה בוודאות קידם אותי מבחינת האומנות,מבחינה נפשית...הוא בהחלט הראה לי דברים שבחיים לא הייתי מתארת שאני מסוגלת לעשות...הוא הראה לי ולימד אותי כ"כ הרבה דברים על עצמי...אבל בכל זאת...האם זה היה בכלל שווה את כל זה?
הרי איבדתי כ"כ הרבה חברים על הדרך...
ואלה היו אנשים נפלאים...אך לאומת זאת הכרתי גם שם אנשים מ-ד-ה-י-מ-י-ם....אבל עדיין...מאז שעזבתי אני לא מרגישה חלק משום דבר...לא קשורה לא לכאן ולא לשם....כל המאמצים כדי לפגוש את האנשים בחיפה...האנשים שלי...יחד עם הצרות שנלוות לזה..כל הימים שאני יושבת בבית במעשה אפס...רק חושבת מתי שוב אני איהיה בחיפה...ולחשוב שנייה אחרי זה "מה היה קורה אילו?" מה היה קורה אילו הייתי נשארת כאן...בוודאי הייתי רואה את האנשים שאני רוצה לראות יום יום...הייתי יכולה ישר לרוץ אליהם...אבל לא...הם בחיפה...והאילו הזה מתסכל כ"כ...כי זה נראה לפעמים כאילו הפסדתי כ"כ הרבה במעבר שלי...
חמוצה פעם אמרה לי שהיא חושבת שגם אם הייתי לומדת פה ביישוב ולא בחיפה...היא מאמינה שהיא בכל זאת הייתה פוגשת אותי באיזשהיא דרך...אני מאמינה בזה גם...אבל זה לא קשור כ"כ לעיניין.
לפעמים ההרגשת תסכול הזאת חונקת אותי....חונקת ומנסה לחפש תשובה...תשובה שתגיד שאפשר עוד לחזור...שאפשר להקל על המצב...ששינויים זה לא בהכרח דבר רע...אבל בכל זאת...יש את הפחד..יש את מה שייעצור בעדך להמשיך הלאה...לנסות לשנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shnozla