הכל משתבש.
בזמן הכי לא נכון זה מגיע.
כאילו שכבר אין לי מספיק בעיות נפשיות.
יש איזה מישהו אחד...הוא מדהים...אני מרגישה יחסית בנוח איתו...אבל הוא תפוס.
ואחרי מפגשים איתו...אני לא ממפסיקה לחשוב על כמה נפלא הוא.
ואני שונאת את המחשבה שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.
וכל הזמן אני חושבת על הפעם הבאה שאדבר/אפגוש אותו...הוא לא מפה לא מהיישוב.
והוא כ"כ מדהים...וזה כ"כ מדהים להיות במחיצתו. אבל מטריף אותי אח"כ.
אני מרגישה תלותית...אני מרגישה שבסופו של דבר הוא יבין...ואני לא בטוחה שאני רוצה שזה יקרה...אבל לפעמים זה נראה כאילו הוא גם שולח רמזים...אבל מצד שני על מי אני עובדת?
אני שונאת לחשוב עליו.
יחד עם זה גם מחכים לי 3 שבועות של טירחה...להגיע למטרה...לא מספיק כל המאמץ שלי של השנה וחצי האלה...הם מצפים ממנו לי עוד...עד שהדבר ההוא יחזור...
אז כן...איכזבתי אותם שוב...אבל הבטחתי לעצמי ולהם שאני אגיע למטרה הזאת...והדבר שהכי הדהים אותי...שאמא סמכה עליי שאעשה זאת...בפעם הראשונה מאז הרבה זמן כולם עמדו שם ואמרו שהם באמת חושבים שהפעם אני מתכוונת לזה...ושהפעם הם רואים שאוכל לעשות את זה.
אני באמת מקווה שאצליח להגיע לשם...בלי הקול הפנימי שינצח אותי כל פעם מחדש...הפעם אאלץ יותר להילחם בזה...והפעם גם תיהיה ההרגשה הזאת שיש מי שסומך עליי סוף סוף.
וחוץ מזה שכרגע חורף...אז זה אמור להיות יותר קל.
והלוואי שיבוא מישהו אחר...כי אני צריכה הסחת דעת.
ולפעמים אני כ"כ רוצה לברוח לעולם אחר...עולם שונה משלי בכל המובנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shnozla