כל חלומות העולם

ז`וסטין או ייסוריה של המידה הטובה מאת ד. א. פ. דה סאד

 

בהוצאת בבל, 296 עמ`.

בצרפתית: Justine, ou les malheures de la vertu

 

את דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד, אני משערת שאתם מכירים. נו, כולם מכירים אותו. כן כן, המרקיז דה-סאד, בדיוק, זה עם האלימות והסקס והפורנוגרפיה האלימה. הממש ממש אלימה.

 

זה פחות או יותר כל מה שידעתי על המרקיז דה-סאד ותפיסת עולמו לפני שקראתי את הספר - הבן אדם אוהב סקס אלים. מה אוהב, מת עליו. אפילו אצטט לכם מהכריכה האחורית כדי להדגים - "...הוא הקדיש את תקופת מאסרו לאוננות ולכתיבה, שתי קריירות אותן הוסיף לטפח מיום שחרורו מהבסטיליה עם פרוץ המכפכה הצרפתית ועד למותו...".

 

בואו נדבר רגע על הספר -

בהקדמה אותה כתב דה-סאד בעצמו, הוא טוען כי "עליונות המידה הטובה על פני המידה הרעה, הגמול שזוכה בו הטוב, עונשו של הרע - הם המהלך השגרתי של יצירות מסוג זה. האין זה מייגע?". חייבים להודות שיש משהו בדבריו, דה-סאד בעצם מדבר על הקיטש שבו אנשים טובים מצליחים ואנשים רעים נכשלים. דה-סאד ממשיך ומעיד כי הספר הזה עומד להיות בדיוק ההפך, ואצלו המידה הרעה מנצחת תמיד, והמידה הטובה נכשלת, ויותר מכך - היא הקורבן של המידה הרעה.

על מה בדיוק אני מדברת, אתם שואלים?

אני מדברת על ז`וסטין, אחת הדמויות היותר אומללות וחסרות מזל שיצא לי להכיר אי פעם. וזה כולל את ג`ון קלטנברונר, גיבורו של טריסטן אגולף ב"אדון החצר" המופתי.

 

ז`וסטין ואחותה הגדולה ז`ולייט התייתמו מהוריהן כשאחת בת 15 והשנייה בת 12. תוך יום יומיים המנזר בו שהו הקיא אותן מתוכו, כיוון שכבר לא היה מי שיממן את שהותן.

ז`ולייט, התחמנית והשובבה מבין השתיים, תיכננה ללכת בעקבות המלצת חברה ולהשתכן בבית זונות. דה-סאד לא מסתיר מאיתנו את עלייתה המטאורית מיתומה חסרת כל לזונת צמרת לאלמנה עשירה מאוד, מאוד מאוד. "מרת דה לורסנג`", כפי שז`ולייט נקראת בתחילת שנות ה-30 שלה ובתחילת הרומן, היא דוגמא ומופת להצלחתה המסחררת של המידה הרעה.

 

ז`וסטין לעומתה, מתוארת כשה תמים וצדקני עד כדי גיחוך. היא מסרבת ללכת בעקבות אחותה, ויוצאת לעולם לבדה עם מעט הכסף שנשאר מהון הוריה (חובות, אתם יודעים איך זה). היא מחפשת מקלט אצל אישה שהכירה בזכות הוריה, ומתפלאה לגלות כי אף אחד לא אוהב יתומות קטנות וחמודות שמסרבות בכל תוקף למכור את גופן. והנה - המידה הטובה, 0; המידה הרעה? 1.

ז`וסטין משתטחת לרגלי האישה המרשעת, אך אבוי! זה לא כל כך עוזר.  בעולמו של דה-סאד, תבינו, לא משנה עד כמה נמוך תרדו ועד כמה תתרפסו ותבכו על גורלכן המר (כן, בנות, מסתבר שלבנות חסודות אין זכויות לפי דה-סאד) - הדבר היחיד שתשיגו הוא בילוי של שנה-שנתיים במבצר תת-קרקעי יחד עם עוד 20 נשים כפותות בכדי לשעשע חבורה של נזירים חולי מין ואלימות...

 

אבל בואו לא נקדים את המאוחר, יש עוד זמן ותלאות מרובות עד שז`וסטין תגיע לאותה כנסייה מקוללת, אנחנו רק בהתחלה.

 

יש לציין שהמרקיז דה-סאד לא סתם כותב על סאדיזם, הוא גם פילוסוף, וכל ההתעללויות והאלימות והדיכוי וההצלפות - כולם מלווים בדיונים פילוסופיים בין ז`וסטין השבויה בכפייה לבין השובים שלה.

 

הסיפור הוא פשוט - ז`וסטין מסרבת לוותר על בתוליה או גופה, היא מאמינה בדת ושמה את מבטחה באל, היא יפה, היא תמימה, היא צדיקה. והיא סובלת, הו, היא סובלת לאורך כל הרומן שוב. ושוב. ושוב.

כל זר בו היא פוגשת ובו היא בוטחת ומספרת לו את מה שעבר עליה, איכשהו מצליח לעבוד עליה ולשעבד אותה בדרכים שונות ומשונות.

אתאר בפניכן בקצרה רק חלק מהדברים שז`וסטין עוברת - היא מועסקת אצל צמד קמצנים, לא הסכימה לגנוב בשבילם דבר מה ולכן מופללת על ידם בגניבה של יהלום. משליכים אותה לכלא, שם היא נמלטת בעזרת אסירה ביצ`ית, לאחר מכן נחטפת ע"י חבורת השודדים שבראשה עומדת הביצ`ית. שם מנסים לאנוס אותה, אבל לא מצליחים. עוד לפני שהספקתם להגיד "אס אנד אם", היא נשדדת ע"י קורבן של חבורת השודדים לו היא מנסה לעזור באמצע יער עבות בשום מקום. היא נשדדת ע"י הקורבן! אתם מבינים את זה?

אז לאן הגענו? המידה הרעה, 3; המידה הטובה, 0 ע ג ו ל.

שדודה ואנוסה, היא מתעוררת בבוקר לקול ציוץ... מה זה? ציפורים?! לא ולא, אלו שני גברים באמצע היער, אחד על השני!

והאם זה היה רומן של המרקיז דה-סאד בלי שיבחינו בז`וסטין האומללה? נההה.

שני הגברברים (אדון ומשרת, דרך אגב) גוררים את הבחורה בלי יותר מדי עדינות למלבן של עצים ושם קושרים את הגפיים שלה, כל אחד לעץ אחר. כבר אמרתי שהיא עירומה?

 

וכך זה נמשך עוד ועוד, היא פוגשת בגבר חדש, מתאוננת על כמה-רע-לי וכמה-אני-מסכנה-ובתולה, ובום טראח! היא מוצאת את עצמה עירומה, כבולה באזיקים, מאויימת למוות ומשרתת מינית גברים תאווי יצרים ומשופעי איברים.

 

כבר אמרתי שדה-סאד הוא פילוסוף?

אז הוא פילוסוף.

הפילוסופיה הוא חלק מאוד חשוב מהרומן, הרבה יותר מהתיאורים המזוויעים והמטורפים לחלוטין של אורגיות אלימות ורבות משתתפים ומשתתפות ומכות והצלפות וענפים ושטויות. אבל מספיק עם הסקס הזה כבר.

את הגברים שאל חיקם נזרקת ג`וסטין שוב ושוב מכנה דה-סאד - "ליברטנים". בקצרה, "ליברטין" הוא אדם שיגיד לכם שמכל רע יוצא טוב, ולכן זה מצויין ואפילו מועיל מאוד לעשות דברים רעים ולהיות בן אדם רע.

לאורך כל הרומן, כל ליברטין מטורף שמתעלל בז`וסטין, יגיד מתישהו במהלך השיחות איתה משהו כזה - "מה, הטבע יצר את הגברים חזקים יותר מהנשים, אז למה שלא ניישם את זה ונתעלל בכן? הרי ככה הטבע יצר אותנו, ככה הטבע התכוון".

או אולי משהו כמו "להשתוקק לרצוח מישהו זה בכלל לא בניגוד לטבע, אם הטבע לא תכנן שנרצח אנשים אחרים, הרי הוא לא היה נותן לנו את הרצון או את היכולת לרצוח אנשים אחרים. אז זה בסדר לרצוח את הדודה הזקנה והחמודה שלי שבכלל לא שונאת אותי כי אני מעדיף לנשנש את המשרת שלי ביער במקום להתחתן ולעשות הרבה ילדים! ייאי! רעל!"

 

כל הרשעים הנוראים שמתעללים בז`וסטין לאורך כל הרומן הם בעצם אותו אדם, יש להם את אותה הטענה, רק הטיעונים קצת משתנים.

אני חושבת שכשז`וסטין פגשה את הרשע השישי או השביעי, ונאמר שהיא נפלה לרגליו וסיפרה לו את כל מה שעבר עליה (כמו שהיא עשתה מול כולם), פשוט צעקתי בקול "נו באמת! אל תהיי כזאת מטומטמת!".

 

דה-סאד עושה הבחנה מאוד ברורה בין המידה הטובה למידה הרעה - ז`וסטין היא הבן אדם הכי תמים וצדקני בעולם. לא רק שהיא נופלת למלכודות בקפיצת ראש כאילו הן בריכות שוקולד, היא עוד ספק טובעת ספק משתכשכת כשהיא לא סותמת את הפה ומדיחה את האנשים הרעים לפצוח במונולוג שובר לבבות מעוטר ב"הו, ג`וסטין!" כל משפט חמישי.

האפיון של ג`וסטין, והטמטום הכרוני שלה הוביל אותי לשאלות רבות, הנפוצה שבהן - האם תמימות כרוכה בהכרח בטיפשות מולדת? או אולי זה החינוך הנוצרי שדפק לה את המוח לחלוטין? אבל אחותה יצאה בסדר גמור, כלומר, פושעת מרשעת.

 

הקיצוניות המטורפת של דה-סאד מעיקה לעתים, אבל אני חייבת להודות שהיא מאוד מעניינת. נקודת הראות שלו היא אחת המרעננות (אם כי לא אחת הנעימות) שנחשפתי אליהן.

זה בדיוק מה שציפיתי מהספר - כל הדיונים על טוב ורע ועל המגבלות שהחברה יוצרת על תחומי החיים של הפרט, האירו את עיניי לחיוב ולשלילה. למשל, הביקורת שלו על הנצרות בפרט ועל דתות הזויות בפרט, רציונלית למדי. ועניין אותי במיוחד הדיון על המגבלות שיוצרת תרבות.

אין מה לעשות, אם אתה רוצה להעביר את הנקודה שלך, קיצוניות תמיד עוזרת.

 

כשבחרתי לקרוא את "ז`וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" לא היה לי מושג למה אני נכנסת. רציתי לקרוא משהו שונה, משהו חדש ומושמץ ולא התאכזבתי בכלל. אין ספק שבשלב מסויים החזרה על המבנה של ז`וסטין-פוגשת-מישהו-חושבת-שהוא-סבבה-מישהו-דופק-את-ז`וסטין,  העיק, אבל אם זה מה שדרוש בשביל להעביר תמונת מצב עקומה, סו בי איט.

 

ספויילר לסיום הספר!

.

.

.

.

.

.

.

הסיום של הספר הזה, שהוא רק גרסה אחת מבין 3 לעלילות האחיות ז`וסטין וז`ולייט בעולם האכזר של דה-סאד, הוא אופטימי בצורה מפתיעה לחלוטין ולא אופיינית, ואף סותר את היותו של דה-סאד עצמו ליברטין.

הפסקה האחרונה בספר -

 

בהמשך ישנו חיבור קצר על ז`וסטין, ז`ולייט, גלגולי הרומן וגם קצת על העקרונות המנחים של עולמו של דה-סאד מאת יואב רינון. הוא מציין כי יש גרסה אחרת לספר בה מרת דה לורנג` לא חוזרת בתשובה מהתנהגותה הפרוצה, ומותה של ז`וסטין (כן, היא מתה, מפתיע הא?) לא משפיע כהוא זה על התנהגותה. יתר על כן - המוות של ז`וסטיין מאשר לאחותה את צדקת דרכה המרושעת.

 

זה קצת יותר הגיוני. תחשבו על זה - לפי הדרך בה מכניס דה-סאד את הנימוקים המצדיקים של הרשעים בדרכם, ברור שזו עמדתו האמיתית. לז`וסטין אין יותר מדי מה להגיד בכדי להגן על עצמה, ואילו הרשעים, כל אחד בתורו, פורסים לפנינו את תורת הליברטנים על כל צדדיה וקיצוניותיה.

 

.

.

.

.

.

 

 

בסה"כ, הספר מזעזע ברובו ומפורט עד כאב, אבל שווה קריאה.