שלום לכם קוראי (או מה שנשאר מהם),
כמובן שעבר מעט זמן יחסית לפוסט האחרון שפרסמתי.. אבל הוא היה, עם לומר את האמת. מפגר.
אחחח... העונה הכי אהובה עלי הגיעה, והביאה איתה שנה חדשה. האמת השנה שעוד שנייה נגמרת, היתה לא רעה, אבל גם לא כזאת מופלאה. הכרתי אנשים נפלאים, התחברתי איתם. מה לא קרה.
הגשם לקח איתו את כל הרוע שהיה בעולם,או לפחות חלק ממנו.האמת, בזמן האחרון כיף לי. למרות כל המריבות עם ההורים שלי
-שמנסים להפחיד אותי בדרך כלשהי- וכל מה שעברתי. אני בכל מקרה מאושרת.
זה נשמע כל כך קיטשי ודבילי על שזה מפחיד אותי.יש פעמים שאני לא מכירה את עצמי בכלל, בהתנהגות שלי, בדרך שאני מקבלת דברים ובדברים שלא עשיתי-ושהייתי צריכה לעשות.
השתנתי. לא יודעת עם זה לטובה או לרעה. לפחות עם להשוות אותי עכשיו ולמה שהייתי בכיתה ו' נגיד, השתנתי לטובה וזה בטוח.
אני כבר לא הילדה השמנמנה והתמימה
-כך כולם חשבו- שהסתובבה עם הבנות הכי מוזרות בכיתה. זאת שלא תקשרה עם אנשים והיתה היא לא רצויה. עכשיו, זה פשוט ההפך
-בקשר לשמנמנה אני השתוק-. אני מקווה.
"פצעים ונשיקות, כל השקרים וכל השתיקות.."הנה קטע קטן שכתבתי, תגידו מה דעתם
"הגשם ניקה את סימני הבכי על לחייה,
ניקה את פניה ופרש עליהן חיוך קטן
אשר רצה לספוג כל טיפה וטיפה מלטפת, אוהבת, דואגת
היא הביטה מלא, לעבר השמים האפורות. אחר חייכו אליה חזרה"
אני תמיד ממציאה דברים כאילה מתי שאני מטיילת בגשם, איזה כיף שהיה.
טוב, עכשיו אני פורשת לדלי עם המים ולמתלית שמחכים לי כדי שתהיה לי אפשרות לצאת לאן שהוא.
אז עד הפוסט הבא, דשה.
עריכה:אז בגלל שאני עצלנית, יצורה, מעצבנת ומעוצבנת
(כי פרצו לי לפייסבוק. למי פאקינג פורצים ל-פ-י-י-ס-ב-ו-ק?!) אני לא עושה פוסט שצריך להיות עמוק וחכם.
אני פשוט העשה עריכה לפוסט הזה וזהו, תחיו עם זה
ונתחיל לחפור כמו בכל פוסט רגיל.
נגמר החופש. אני לא מאמינה, הימים היחידים שהיו לי כחופש-נגמרו. בא לי לבכות
ועוד יש את העבודה המעצבנת הזאת בכלכלה
(כן.. תאמינו או לא אנחנו לומדים כלכלה, ואנשים עדין לא מבינים מה הקשר בין כלכלה לגיאוגרפיה. כנראה שהם גם בחיים לא יבינו) וכאבי הידיים בגלל כתיבת יתר בדפדפת.
עכשיו בכל זמני הפנוי שנשאר, אני חייבת להתקע עם ספר, דפדפת ועטים ציבעוניים כדי לשמח את עצמי טיפה. יוחו.
קריסמס, סוף סוף קריסמס, סוף סוף שנה חדשה שתביאי אווירה חדשה וחשק להשתפר.
אהבתי את השנה הזאת, היו פלוסים היו מינוסים (שקוראים בזמן האחרון). כמו לכל בן אדם רגיל.
נמאס לי כבר מכל ה
צעקות, ה
צרות -אני נשמעת עכשיו כמו זקנה ממורמרת בת 90-, ה
שטויות וה
טיפשות הזאת. אני רוצה שזה ייגמר, אני רוצה שזה ישתנה ו
יעלםאבל זה לא יקרה.
אני יודעת.
גשם, גשם.
איך אני אוהבת את הגשם
. בא לצחוק ולשמוח רק בגלל שהוא יורד, אבל לפי דבריה של זואי אני
ילדה דיכאונית ופאטתית.אין מה לעשות, אני
אוהבת ללכת בגשם ולחייך
אני
אוהבת להרגיש ילדה קטנה ולקפץ בשלוליות
אני
אוהבת לעשות לעצמי פרצופים בחלונות רטובים מטיפות (וכמעט תמיד יש שם אנשים
).
אני
אוהבת לשיר לעצמי בשקט, בזמן שאני יושבת מתחת לעץ והגשם מטפטף מסביב.
-טוב הפנמתם את הקטע המוזר הזה. אני מבקשת סליחה על הבעיות הנפשיות שיגרמו לכם בזמן הקריאה בפוסטים בבלוגי. על הפסיכיאטר אני לא משלמת-
גם אני לא יודעת למה אני מוסיפה פה תמונות, בבקשה-לא להתרגל לזה.אני רוצה ללכת שם מחר,אני רוצה לראות אותו,אני רוצה לדבר איתו,אני רוצה להראות מגוחכת,אבל
אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק,לא רוצה לראות את החיוך המעצבן הזה שלולא רוצה לחשוב על דבריםלא רוצה לסבול אותו.לא יודעת מה קורה לי, לא יודעת מה לעשות.הצילו.ובנימה יותר שמחה ואופטימית, אני מברכת את עמיתי שלי
עד כמה שאני גרועה בכתיבת ברכות,
ואת גילית את זה.
אני פשוט לא הגיד הרבה אלא רק הגיד-
מזל טוב!
ורק לך, רררררק לך. אני מקדישה את התמונה הזאת
וכעט קוראי היקרים, ולכל מי שסבל את החפירה הזאת הלכתי לבעליי
(ברבים).
השמפו
הקינדישינר
והמקלחת.להיתראות, ועד הפוסט\עריכה הבא
ה דשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Killer Likes Candy
