 כינוי:
Killer Likes Candy מין: נקבה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
I heard people die, חוויה תל אביבית קצרה
ימים עוברים, אנשים גדלים, מתבגרים, ויש כאלה שנשארים כמו שהם. קראתי הרגע קטע ששינה מעט את חוט המחשבה שלי
"I heard people DIE"
הדיבר הזה כל כך נכון. במיוחד בדרך הפשוטה שבא נאמר, וזה בעצם, איך שהבנתי, דרך המחשבה של כמעט כל אדם בעולם. כמעט ולא הכפת לאנשים ממה שקורה סביבם (חוץ מדברים שקשורים אליהם כמובן). נזכרתי פתאום ביום סינימטק של שנה שעברה, המדריכה אמרה בתגובה לסרט אמריקאי קיטשי שבו בתחלה נאמר "כמובן שאתם חושבים שזאת פירסומת לקרם שיזוף, אבל לא. אלא החיים פה" וגם כן על הקטע שתלמידה חדשה מגיעה והנערות ה"כוסיות" של השיכבה שאלות אותה אם היא רוצה להצטרף אליהן לשיפור התדמית בשבילה. "כפי שאתם ראיתם, פה מתארים את החיים של הנערות והנערים המריקאים, היפים, החטובים, והעשירים כטובים יותר מחיים של תלמידה חדשה ופשוטה שבאה ליומה הראשון". כמובן ששמתם לב שממה שהתחלתי וזה אין קשר, אבל ישנו קשר קטן. זה רק מזכיר שוב את הפשטות של האנשים, את החשק "לשנות את העולם, לעולם טוב יותר" (אני בטוחה ששמעתם את הזיבולי מוח האלה לא פעם) ולהפוך אותו למושלם.
זה נשמע מאוד אנוכי מצידי להגיד שלאנשים לא הכפת ממה שקורה סביבם, כמובן שלראות מה עושות בנות אחרות ולנסות לעשות אותו דבר זה נקרא כ"לראות מחוץ לקופסא", אבל מה קרה לאדם הפשוט, המיוחד בדרך שלו? לא נשאר מזה כלום? אני עוד זוכרת את הדרך שצחקתי על עצמי בקטעים שכתבתי לפני שנה, הסמיילים והדרך הפרחית שביטתי את עצמי אבל לפחות אני מבינה שגדלתי, השטנתי והפכתי לאדם שאני עכשיו. תשאלו אנשים שמכירים אותי טוב, והם יגיעו לכם פשוט כפשוטה שאני לא שמה זין על דעות של אנשים אחרים כלפי. אני השתנה אם אני רוצה, אני השנה את סיגנון הליבוש שלי ודרך הביטוי שלי רק אם זה יציק לי. וזה מה שאנשים מסויימים בעולמנו האכזר שוחכים לגמרי-את האני שלהם.
בעצם באתי לספר על הטיול שהיה לי בתל אביב, אבל החלטתי שאני חייבת לכתוב את מה שכתבתי למאלה.
וכמו שאמרתי, נסעתי לתל אביב ביום שני עם נועה ונסטיה, היה כיף, כיף מאוד למרות כאב הראש והחום שהיה לי (ובגלל זה הייתי יבשנית לא קטנה) לקום בשבע וחצי הייתה בעיה לאוהבת שינה כמוני אבל הייתי חיבת להקריב מהמנהג שלי לקום מאוחר בכדי להגיע לתחנה המרכזית העמוסה-בזמן. הסיוט לא היה לקום מוקדם עם כאבי ראש, לשתות קפה דוחה בבוקר אלא לנסות לעלות לאוטובוס 405 בעשר בבוקר. הדחיפות, החניקות, חוסר האוויר והצרחות מצידן של כמה פרחות שלא היו רוצות לפגוש אותי בסמטה אפלה היה הסיוט שגרם לראשי לכאוב עוד יותר וגם כן גרם לי לחשוב שהנסיעה הזאת תהיה פשוט ביזבוז גדול של זמן.
לבסוף עלינו לאוטובוס הקדוש ו"שמנו דגל בגלל שסוף סוף עלינו לאוטובוס, חיים עם חמש מאות עצמות שבורות" (נער אנונימי מהאוטובוס) אך גם שם היו הפתעות. זוג לסביות התמזמזו בצידי הימני בזמן שנסטיה ונועה התווכחו בינהן על שיר מסויים, על קוביין ועוד. אמריקאי ישב בדיוק מולי על מדרגה לכן לא היה מקום לרגל ופרחה מסויימת דיגמנה את זנותה ואת העגיל ה"סקסי" שלה (לפי דבריה)בטבור לפני חברתיה שנהנו בדרכן המסויימת. אך אני ניסיתי להתרכז בשיר our god the drugs, משהו שלא הולך כל כך עם מה שהלך. למזלי הרב הניסעה הייתה קצרה למדי, ובגלל זה הגענו מהר לתחנה המרכזית החדשה, או לפי כינויה החדש בפי "השוק המרכזי מתחת לגג ואוטובוסים", נזדחפנו לאוטובוס עירוני שמגיע לנמל אחרי שקנינו בתחנה המרכזית לנסטיה גיטרה אקוסטית חדשה. כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתרכז בשיחה המרגשת של הנשים שישבו סביבי שהייתה קשורה לבנה העני של אחת מהנשים אלה עיני נמשכו לחלון הקטן והמעופש שממנו נשקפה העיר תל אביב. הבתים הישנים, החנויות הקטנות בכל מקום, הבינינים הגבוהים שנראו מרחוק וילדים קטנים עם הוריהם, אהבתי את המראות האלה.הטיול הרגלי שלנו מצפון תל אביב לדרומה כנראה לא ישכח מהר כל כך, במיוחד הרגליים לא ישכחו.
לצערי אני לא יכולה לספר יותר על החוויה התל אביבית הרבה, כי אין תמונות (כי כולן אצל נועה -כרוב-), אין זמן ואפשרות. לכן ברגע שיהיה זמן וכל הדברים שאמרתי-תהיה עריכה הגונה.
עד הפוסט הבאה, או לפחות עד העריכה. דשה, בלי א' מעצבנת
| |
עידכון, פוסט בעל תמונות,אופססיה לנעליים וחפירות
שלום שלום, שלומות ושלומלומים
אחרי שנים, ימים ושעות שישבתי וחשבתי איך לפתוח את הפוסט הזה, ומה צריך להיות מוכנס לתוכו, החלטתי בסוף פשוט לכתוב את כל מה ששכתבתי לעצמי בזמן טיולים מרעננים עם כלבתי.
לא מבינה למה, אבל יש לי הרגשה שהבלוג הזה יינתש בקרוב, וזה יצער אותי במיוחד, אך לצערי רוב האקשן והכיף שהיו בחיי נעלמו כאחד. האמת השיגרה כבר עולה לי על העצבים. לשבת בחדר ולשמוע מוזיקה, להתווכח עם ההורים, לצאת לטייל, לאכול, ללכת לישון ועוד כמה דברים חיוניים, נמאס כבר.
למרות חוסר הקשר של מה שאני כותבת למה שהולך להכתב, יש משמעות נסתרת וסוטרת אך אין מה לעשות.
בשלושים ואחד למרץ היה לי יום הולדת, אני לא מרגישה את ההבדל של להיות בת גילי ולמה שהייתי לפני שבוע, אין הבדל. כמובן שישנם אנשים שרוכשים כבוד לאנשים שגדולים מהם, או שלא, אך זה לא העיניין, העיניין הוא שרק הרגשתי שהלכה לי עוד שנה של חיים-ולא יותר.
למרות זאת, קיבלתי תזכורת של איזה חברים נהדרים יש לי -עכשיו אני נשמעת כמו אישה בהריון בת 24- קיבלתי את המתנות הכי מושקעות בעולם,
ואני מאושרת בגלל זה.
משוקוצ'ינו קיבלתי לוח מודעות שהיא עיצבה בעצמה -הכרטיסיה, היתה התוספת שלי-,
מכרובי ונסטוחה לוח זכרונות כזה, מלא בתמונות יפות ומפדחות,
ומאשתי דבר חמוד במיוחד שהיא עשתה בצורת לב עם פרחים שחרוט אליו Dasha,
ההשקעה והאנשים שהיו בגן הדילדו מתי שחגגו את יום הולדתי עשו את היום הזה בלתי נשכח -שלא נדבר על הפיצה-
ומהורי קיבלתי Mp5 סקסי וגורם לאופססיה,
וגם כן שרשרת
האמת, העיקר לא המתנות שמקבלים, אלה הכוונה והידיעה שאנשים זכרו וידעו את היום הזה.
"הכיף לא נגמר לעולם"
אמר פעם איש אנונימי אחד, והאמת הוא צודק. הכיף באמת לא נגמר.
למרות כל הצעקות, והעלבונות, אני לא יכולה לתאר לעצמי את החיים שלי אחרת 
אתמול התחדשתי בנעליים, לאזעזל אני והאופססיה שלי.
   אופססיה לנעליים זה אחד הדברים הגרועים. תנו לי כרטיס אשראי או כסף ותשחררו אותי בחנות נעליים, כגון אלדו, לא ישאר שם כלום  לאדם יכולה להיות אופססיה לבגדים, ליואבים, לסוכריות גומי -גם חולשה-, לצעצועי פרווה מתוקים, לגארפילדים למיניהם וכדומה אבל לצערי, אני נתקעתי עם האופססיות הקשות ביותר. "איך מכינים פצצת מים? לוקחים קונדום, ממלאים במים, קושרים בקצה וזורקים על פניהם של אנשים תמימים" -מחר אני הולכת לשדוד את עמית, אני זקוקה לפרחי לבנדר ולעלי מרווה. -מי יודע באיזו חנות יצירה אפשר לקנות כדורי שאווה בי-ם? -לפוסט הזה אין משמעות מיוחדת במיוחד -אין לי שמץ של מושג למה אני כותבת את הסיכמונים כך -מה זה סיכמונים בכלל? ועכשיו לדברים שאני צריכה לעשות עד הפוסט הבא -או לפחות חלק מהם-: *לרצוח אותו *לצבוע את הפוני בבלונד *אבא שמדבר איתי שוב *להכין כדורי שוקולד עם קיווי *פסטה עם הרוטב המיוחד *ספרים חדשים אז עד הפוסט הבא קוראים יקרים, -האם אתם מוכנים לראות מי כותבת לכם?- (תמונה לא מוצלחת במיוחד) | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
