כניראה שכולם, וכניראה שזה מגיע לי.

אבל לא לזה אני כאן.

אז כן שלום! מישהו עוד זוכר אותי? הלווו אני דרים סטוריז? תגובה.

טוב לא משנה. אז חזרתי בשביל להסביר את עצמי, וגם כי היתגעגעתי,

היתגעגעתי נורא למקום הזה ולאנשים שכאן.

אני יודעת שנעלמתי, מחקתי בלי להסביר. אחרי שסבא שלי נפטר עברו

עליי הרבה דברים. העברנו את סבתא אלינו, התחלתי לעשן יותר, הפסקתי לשתות והלימודים?

כבר היתעייפתי מהם. אפילו עבודות של החופש לא עשיתי. ועוד מעט בגרויות, אז שמישהו יהרוג אותי.

אבל הינה חזרתי. אני לא יודעת אם הסיפור הזה יסתיים מתישהו, אלוהים אני

אפילו לא זוכרת כל כך על מה כתבתי אותו. הזיכרון שלי... אבל מה שכן, פתחתי בלוג חדש

עם סיפור חדש, וכן גם הוא על טוקיו הוטל. אז החלטתי שאני אפרסם אותו כאן

בשביל שתמשיכו להנות ממה שעוד נישאר ממני, וגם בשביל שאני יוכל לחדש עמכם את הקשר.

לבלוג

אז אני מקווה שמי שיקרא את זה לא באמת ירצה להרוג אותי,

ויבין אותי קצת יותר. פשוט אני כבר לא יכולתי. היה לי קשה. לשלוח גם 70+

הודעות לקוראים קבועים כל פעם [שגם זה העתק והדבק בלי להעליב]

ועוד להיתייחס לפוסטים שלהם היה לי כן מאוד קשה. לפעמים העלת פרק ועידכון

של זה לכולם לקח לי חמש שעות, כן כן פאקינג חמש שעות. ובלי צחוק.

וכניראה גם זאת הייתה אחת הסיבות שעזבתי.

וכן אני שוב מבקשת סליחה, סליחה ענקית! ותבקרו אותי. ואם הסיפור הזה יעודכן

מחדש אתם הראשונים שתדעו!

שלכם אני, אוהבת

Dream Stories