כל-כך קשה לי, ובמיוחד בלימודים.
בזמן האחרון אני מקבלת ציונים יחסית נמוכים לציונים שקיבלתי בדר"כ [100-85] באנגלית 61, ובשאר המקצועות קצת יותר גבוהה, אבל לא משו. ואני לא מזלזת, אני דווקא נורא משקיעה.
גם די קשה לי בבית, אולי זו תקופה של גיל ההתבגרות... אין לי מושג. אבל משהו אחד אני יודעת - שהרבה אנשים כועסים עלי. ועל דברים שבכלל לא עשיתי בכוונה... אתם מכירים את זה? זה כזה מעצבן.אני רבה עם כולם, ואז משלימה איתם, או יותר נכון מבקשת סליחה ועוד שנייה בוכה, ואז נוצר איזשהו פיקפוק בכבוד שלי. לא שהיה לי כזה פעם.
טוב,נמאס לי להסתכל על חצי הכוס הריקה, מה זה? איפה השימחה, כי בדר"כ כולם רואים אותי שמחה, מקפצת, ופתאום הבלוג הזה כל-כך דכאוני, האמת, שאני לא יודעת עם זאת אני בחוץ בעצם.שמחה כזאתי, גם ברגעים שבא לי לצעוק, בא לי למות. אני לא מעיזה להוציא את זה, אני מחייכת והולכת לאנשהו, עם מישהו.ונמאס לי לשמור את זה בבטן.
ואז אני מספרת לילדה אחת. אני מרגישה משוחררת, ופתאום ילדה אחרת באה ואומרת לי "תגידי, למה את מספרת לה את הסודות שלך ולי לא?! חשבתי שאנחנו החברות הכי טובות" וזה משגע אותי.
וכן, לפעמים אני מתמוטת. וזה כבר קרה לי, ובכיתי במשך שעתיים. אבל ממש בכי לא דמעות, בכי צעקני כזה, ובגלל זה לא באתי לשיעור, וכולם ניסו לנחם אותי, אבל אני בקושי דיברתי. והינה, אני מרגישה שזה שוב קורה לי, יופי. איזה כיף לבכות לך ככה, כולם מסתכלים עליך ברחמים, חושבים מה עובר על הילד במסכן הזה, בטח משהו נורא ואיום.
אבל משהכי מעצבן אותי זה הילדים האלה, שחושבים שהם הכי מסכנים בעולם. המורה הזאתי צעקה עלי, אני אהיה עצבני כל היום! וואטאבר.
ואני ממש לא כזאתי,בקיצור, אני שונאת את עצמי. יופי, מובן?! אולי אני מחבבת את עצמי מבחינת היופי והכל, אבל מהחינה הפנימית? בחיים לא הייתי מתחברת עם עצמי, למרות שיש לי כל-כך הרבה חברות, שעוד מעט יגלו את הצד הרע שבי ויברחו, הצד שלא חשפתי מעולם, הצד האמיתי.
אל תיתן למי שאת להפריע למי שאת יכול להיות. וואטאבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
