|
| 11/2007
להשאר במצב מאונך
הרופאים עדיין לא בטוחים מה יש לי, אז נלחצים קצת. קצת יותר ממני. הרבה יותר.
עוד מרשם לכדורים, והרבה אזהרות להמנע מפעילות ספורטיבית. כמה חבל.
בדיקות דם, א.ק.ג, ואפילו של הסטטוסקופ להעמקת היחס האישי.
אחרי שהאחות התעסקה בי הרבה זמן, הממתינים במסדרון התחילו לחשוד שאני הבן שלה,
או שהם אינם זוכים ליחס מועדף רק בגלל אפליה כלשהי. ואני, כשעברתי בינם
(בטיול ההלוך-חזור שעשתה לי האחות כשהיה צריך לקחת את מכשיר הא.ק.ג. מחדר אחר)
לא התאפקתי והתחלתי לצחוק ללא בושה. לא הצלחתי להפסיק.
איך כולם מסכנים מחכים צפופים ולחוצים במסדרון, חסרי סבלנות כולם,
כשהאחות איתי בחדר, עושה דברים באיזי. בין מטופל למטופל מטפלת בעוד כמה,
("אני לא יכולה לטפל ביותר מ-3 אנשים בו זמנית!"), אך כשהדלת לחדרה נסגרת
האווירה נהית כמו בחוג יוגה. אולי בגלל זה יצא לי דופק 53. הישג.
בזמן ההמתנה יצא לי לחשוב על כל מני דברים. אולי בגלל זה לא מיהרתי,
לא נדחפתי ולא התווכחתי תור מי עכשיו. אולי בגלל זה הייתי שם 4 שעות.
למרות הטיפוסים המפוקפקים שמסתובבים שם,
ועצירות רבות של נשימה כדי לא להריח את אחוזי הציניות הגבוהים שיוצאים מפיות חולים,
(יש סוגי אנשים שאני פשוט לא מסוגל להריח. לא מעט מהם)
באופן כללי הייתה זאת סוג של חוויה מבדרת, ואולי יותר מלמדת.
בערב ישבתי להחליט על מסלולי עתודה.
אני מרגיש שגדלתי בשנתיים בשעות הספורות שעברו מאז שהתחלתי.
אולי כי ניסיתי ביעילות/פנטזיה רבה מדי להכנס לנעליו של סטודנט אידיאלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
