הוא כבר הפסיק לחייך.

אני יוצאת החוצה, מסתכלת על האנשים, מחפשת את החיוך שלו. את החיוך, את הניצוץ הזה בעיניים שהתלווה אליו. אבל זה איננו.

וכשאני מרימה מבט העיניים שלו במקום אחר. העיניים שלו כבר לא מסתכלות, בחונות. הן כבר לא עוקבות אחרי, או מושפלות מטה בביישנות שכהמבטים מצטלבים. פעם הן היו מסתכלות, פעם הוא היה מסתכל. עכשיו כבר לא.

וכבר זמן מה שאין את הניסיון הזה, את המרדף העדין שלו לזכות התשומת לב. הוא כבר לא שואל כמה קיבלתי במבחן, או אם אני יודעת מה השעה- למרות שהוא יודע. ועם השיחות הקטנות שנעלמו, נעלמו גם הידיים, שפתאום כששמעו את הקול שלי היו נכנסות לכיסים. מגרדות קצת באף. משחקות בשיער.

אין יותר חיוך, עיניים, ידיים.

כשהוא ליבה משהו שתמיד היה בי משהו אצלו כבה.