אמא שלי היא אישה איומה, ואין לה מושג איך מתנהלים עם אחריות כמו להיות אמא. היא פשוט לא יודעת מה לעשות,

יש לה ילדים והיא לא יודעת מה לעשות איתם. איך לחנך אותם, מה להגיד להם, איך לגרום להם לכבד אותה. ואני קצת מרחמת עליה בקטע הזה.

היא תמיד מקנאה באבא שלי, מקנאה בו כי הוא הסמכות בבית. כי לו אנחנו (הילדים) בוחרים להקשיב. כי אליו אני רצה לספר דברים,

כי עליו אני סומכת שיבין אותי, כי כששואלים אותי את מי אני אוהבת יותר- אני אומרת "את אבא", ואח"כ מתמודדת עם הפרצוף המופתע, שחיכה לתשובה "את שניהם". וזה תמיד נורא מפתיע אותה, היא לא מבינה מה פתאום את אבא אוהבים יותר.

היא לא מבינה למה כשהוא מבקש עושים בחיוך, או לפחות ברצון, וכשהיא מבקשת עושים פרצופים, מתחמקים ובוחרים להעלם או להעליב.

היא בטוחה שמשהו לא בסדר בנו, היא בטוחה שההתמוטטיות הרגשיות שלה, בהם היא מתחרפנת, בוכה, מכה עם האגרופים ומקללת הם אך ורק תוצאה של המעשים שלנו, של הילדים. היא לא מבינה שזאת תגובה קיצונית למעשים שגרתיים. היא לא מבינה שההתמוטטיות האלה גוררות אחריהן רגשות של תסכול, של אי-נעימות. היא לא מבינה שברגעים האלה אף אחד לא רוצה להיות לידה, כולם רק רוצים להתרחק. כי נמאס כבר לשמוע. נמאס כבר לראות אותה בוכה, נמאס כבר להבהל מהלמות האגרופים, נמאס כבר להפגע מהמילים הקשות שהיא מטיחה. אמרו לי לסנן, פשוט להדחיק. להתכחש להערות ולעקיצות ולהמשיך כאילו כלום, אבל קיבינימאט, זאת אמא שלי. אני כן רוצה ממנה פידבק חיובי.

אני כן רוצה לדעת שהיא אוהבת אותי, שאכפת לה, שהיא שם בשבילי. ולמרות הפאסון והכעס והאדישות שלי אליה, זה עדיין שובר לי את הלב כל פעם מחדש, כשהיא קוראת לי כלבה.

כשהיא אומרת לי שאני "דוחף", שאני דוחפת את החברים שלי לפינה.

שמי אני בכלל, שמבקשת מחברה שתבוא אליי? "תפסיקי ללחוץ עליה, את לא מבינה שהיא לא רוצה להפגש איתך?"

כי זה שובר את הלב כשהתגובה הראשונית לתחפושת שלי היא "את מתלהבת מעצמך".

היא קוראת לי כלבה.

היא קוראת לי כלבה שקרנית, ואח"כ מצפה ממני לכבד אותה. ואח"כ מצפה ממני להעדיף אותה על פני כולם.

אח"כ היא מופתעת שאת רוב השבוע שלי אני בוחרת לבלות אצל אמא של אבא, להעלם.

אח"כ היא מופתעת שכששואלים אותי "את מי את אוהבת יותר?" אני פשוט עונה.

"את אבא".