בל"ג בעומר האחרון הייתי עם החברים שלי באיזה שהוא שדה בצהלה, מאחורי בית של אחת החברות. בשעתיים הראשונות היה כיף, כרגיל- מרשמלו, מדורה, גיטרה ובעיקר האנשים. היה כמו של"ג בעומר בדר"כ, חג של ביחד, חג של לשבת ולהינות מהאווירה ומהצחוקים. תוך כדי ההתרחשות הסתכלתי הצידה וקלטתי איזו סיטואציה אחרת, כמה מטרים לידי, והחלטתי לא לייחס לה חשיבות. אוקי, מפגש קצר עם כמה ילדים שהשתמשו בשטח שלידינו, בטח באו להציק ועוד מעט ילכו. המשכתי לעמוד עם הקולה שלי ולדבר עם חברים. אחרי כמה דקות, הגיעה ילדה אחרת ואמרה "ראיתם? הרביצו לאיתי"

אמרתי "מה?"

"לא ראית? לפני כמה דקות הגיעו חבורה של ילדים, היו להם.." 

פתאום משום נשמע פיצוץ חזק, איזו ילדה צרחה. הסתובבתי לכיוון הרעש, חבורה של בנות רצו במדרון, כמה בנים צחקו, איתי הלך עצבני עם היד על הפנים והעיף ממנו ילדים סקרנים. 

"בקיצור," הילדה ההיא המשיכה, "זאת חבורה של בסביבות השישים ילדים מאיזור ת"א. הם הביאו פצצים ואלכוהול, התחילו להציק ולהתקהל מסביב למדורה שלנו אז איתי ועוד כמה בנים הלכו לנסות להרחיק אותם. איתי חטף אגרוף בפנים."

אני זוכרת שזה עשה לי ממש רע, שעמדתי שם ונזכרתי בכל מה שהדחקתי בשנה האחרונה. פתאום ראיתי את אותם ילדים שהלכו אחרי בהפסקות בחטיבה ההיא, ששאלו אותי אם אני רוצה בננה, או סתם למצוץ להם. את הנרגילות השבורות, את הדם על החול בחצר, את ההתעללות והמכות שכ"כ רציתי לברוח מהם. ברחתי, קמתי והלכתי ברגע שהתאפשר ועברתי לבועה הכי קרובה שיכולתי למצוא. והיה לי טוב, הייתי מוקפת במן חומה, שום דבר לא יכול היה להגיע אליי או לפגוע בי. ופתאום זה שוב כאן, שוב מרחק של כמה מטרים ממני, שוב זה מאיים עליי ומפחיד אותי ומחזיר אותי לכמה מהמקומות היותר חשוכים.

יצאתי מההלם והפחד ששיתק אותי גרם לי לדעת בדיוק מה לעשות. אבל עדיין, הדבר הכי פשוט במצבים האלה זה לקום ולהגן על עצמך, וכמובן שנגררתי. הלכתי מרוטה והתחלתי לצעוק, מרוב פאניקה, צרחתי שדי כבר, שזה מסוכן, שכבר שלושה ילדים חטפו אגרופים ושהם חייבים להבין שזה לא בסדר. איזה ילד אחד שנמוך ממני בשני ראשים יצא מהשורה והכניס לי בוקס קטן ליד. התעשתתי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי "תשמע, זה לא בסדר. אתם מסכנים אותנו, לא אכפת לי שתלכו עם הדברים שלכם ותעשו את זה רחוק, אבל בבקשה לא פה. אין שום סיבה."

אני לא יודעת כמה שניות עמדתי ובהיתי לילד הזה בעיניים, בעיניים המטורפות, הרחוקות אלפי קילומטרים ממני ומההיגיון שלי עד שהבנתי שאני מדברת לעצמי. שלילד הזה אין שום מושג על מה אני מדברת. הדבר היחיד שהוא מודע לו זה האולר בכיס והאלכוהול שמחכה בצד השני של המגרש. ושוב מילאה אותי החרדה האיומה הזאת, שממלאת כשאת קולטת שאת מדברת למישהו בהיגיון פשוט ומבחינתו העולם מת, שאת מדברת אליו בסינית.

מישהו אמר לו "קבל, קבל-" 

רץ מאחורי והעיף עוד חזיז למדורה. זה התפוצץ והעיף גיצים, משמאלי כבר התחילו הצעקות. ילדים נוברים באוכל שלנו, עומדים קרוב מדי לחברות שלי, תופסים לילדים מהשכבה בחולצה. הלכתי הצידה והתקשרתי למשטרה.

"אייל עזוב, היא התקשרה למשטרה. זה מסוכן. הם לא מקשיבים. זוז אחורה."

"מה היא עשתה? מה עשית, למה התקשרת?! מה הקשר משטרה עכשיו, מה את דפוקה בשכל?!"

אני לא זוכרת מה עבר לי בראש באותו רגע. אני חושבת שהייתי בשוק, לא הבנתי איך הבנאדם לא מבין שעוד כמה דקות וזה היה נגמר בדקירה. זה כ"כ מסוכן, וזה כאן, זה נגיש וזה בכל מקום. ילדים נדקרים על ימין ועל שמאל ועל כלום. אנשים פותחים עיתון בשבת בבוקר וקוראים ידיעה על ילדה בת 16 שנאנסה ע"י 4 ילדים בני 14, והם פשוט מעבירים דף. לא כי זה לא מעניין אותם, כי זה כבר כ"כ מושרש בחברה, כי כבר אין מה לעשות. אפשר רק להיאנח, למלמל "מה יהיה" ולהעביר דף. 

ואני שואלת את עצמי מה ההבדל ביני לבין הילד ההוא, שעומד שם עם הסכין בכיס ומעיף את האגרופים שלו לכל הכיוונים בלי לראות בעיניים. בין ההוא שעומד ונובר עד המרפקים בקערת פסטה- שהוכנה ע"י ילד מסכן אחר שהוא בכלל לא מכיר- וחושב שזה לגיטימי. ביני לבין הילד הזה שמישהי מדברת אליו בהיגיון והוא אומר "תמצצי לי", מכניס לה אגרוף וזורק מעל לראש שלה עוד חזיז.

אומרים שההבדל בחינוך. למה?

כי כשההורים שלי לימדו אותי לבנות בקוביות, ההורים שלו לימדו אותו לזרוק אותן?

מה עובר בראש של הילדים האלה כשהם עושים את הדברים האלה?

אלימות..

למה?