"אם היא בוחרת להתנהג ככה, אז תסלחי לי, אבל היא פשוט מטומטמת", אומרת סבתא רותי וסופקת את כפות ידיה בהפגנתיות. היא ישובה בתנוחתה הרגילה בכורסה, נעולה בנעלי קרוקס ונועצת מבט חמור סבר בחלל האוויר. אמרתי לה שאיה לא רוצה לדבר איתי יותר. בתור מתבגרת מלאת חרדות קיומיות זה היה עבורי רגע של הקלה: סבתא רותי סמוכה ובטוחה שהבעיה לא בי אלא בחברתי המטומטמת. אולי התנהגתי קצת רע כשאמרתי עליה את הדברים האלה, או הייתי לא נחמדה אליה בבית הספר, או השד יודע מה שם קרה – אבל עכשיו אין ספק שאיה המטומטמת לא הייתה צריכה להגיב כמו שהגיבה. 

"זה באמת קצת מוגזם", אמרתי בהיסוס, מחכה למשפט מחץ נוסף שישיב לי את בטחוני העצמי במלואו. "זה לא קצת מוגזם, זה הרבה. במיוחד אם התנצלת", הוסיפה הסבתא שלי. אחרי חיוך הדדי של הסכמה חזרתי לטלוויזיה בראש שקט. אני עושה את זה הרבה, יושבת לידה בסלון בצהריים ומחכה שתכניס אותי לפרופורציות. לפעמים היא שואלת אותי אם אני אוהבת לבוא, ואני מחייכת לעצמי ואומרת לה שכן.  

סבא שלי היה מח"ט גולני. הוא נפטר בשנת 1990 ולא זכיתי להכיר אותו. היו לו פנים רחבות ומרובעות, שמזכירות קצת את המסגרת של משקפי הקריאה שהיו מונחות לו על הגשר של האף. היו לו עיניים טובות וחיוך נעים, ואני חושבת שמבין כולן דמתה לו הכי בתו האמצעית. 

מעבר לזה אני לא יודעת שום דבר, אני יכולה רק להרגיש. איך הרוח שלו ממשיכה ללוות את אמא שלי ואת אמא שלה, איך דמותו נמצאת פחות או יותר בכל פינה בבית – בין אם במדרגות שבנה בידיו ובין אם בפניו, שאין כמעט קיר שאינן מעטרות. הוא היה איש צבא וטיפוס יוצא דופן, אני משוכנעת, ולא פעם אני מוצאת את עצמי חושבת מה בי הגיע ממנו.

הוא דמות מסתורית במובן מסוים, כזו שלעולם לא אוכל לדעת, ישות שלא אצליח אף פעם להבין מה עבר לה בראש. מדי פעם אני מקבלת פירורים וחלקי רמזים: משפטים שנהג לומר, החינוך שהעניק לבנות שלו, לאמא שלי לפחות. עם כל אלה אני מציירת אדם מורכב ורגיש, בעל קור רוח של מפקד וידיים של עובד אדמה. מחד ישנו האדם שהוביל חטיבה מתמרנת לקרב ומאידך את זה ששכב מרותק למיטה ביומו האחרון ודמעות דולגות מעיניו, הוא שנשא בידיו בעדינות מופתית את אמא שלי הקטנה. 

בתמונה ההיא שיערו משוח בג'ל, חולצתו תחובה היטב במכנסיו והוא נראה כאילו נגזר מסרט ישן בשחור לבן, על בלשים ומשרדים אפלוליים בארצות הברית של שנות ה-50. עבורי, סבא שלי הוא אורי בר-רצון, אבא של אמא שלי, מפקד בצבא, בלש מסתורי במשרד אפלולי. 


סבתא שלי כבר בת 83, עכשיו היא מוציאה ספר שמתעד את החיים שלה. נתבקשתי יחד עם שאר בני המשפחה לכתוב עליה, על סבא שלי. זה מה שיצא.