הוא לא שם לב למכונית המאובקת כשחזר הביתה באותו היום. השעה הייתה בסביבות שש אחר הצהריים, הוא היה עייף ומיוזע כי בסוף מרץ כבר מתחילים להרגיש את החום של הקיץ. זה היה יום ארוך וכל מה שחשב עליו היה הדרך הטובה ביותר בה יוכל להזיז את השיער הדביק ממצחו כך שישאר מאחורי האוזניים ולא ישוב להסתיר לו את הדרך.

המאזדה הכחולה הישינה עמדה, כהרגלה – מתחת לכניסה לבניין. דו"ח חניה נוסף התווסף לערימה שתחובה הייתה מתחת למגב הקדמי, צבעו הוורדרד בולט על רקע השאר, שהספיקו לדהות. שעת כתיבת הדו"ח הייתה כשל כל אלו המונחים מתחתיו: איפשהו בין תשע לתשע ורבע בבוקר. העברה הייתה אותה עברה; כאילו הפקח הקבוע ששמו חתום על כולם לעולם לא יבין שהמכונית תשאר לעמוד שם לנצח, צוברת אבק, וימשיך לדחוס בעקשנות את הניירות הקטנים אל מתחת לוישר עד שלא יהיה מקום עוד וחתיכת הפלסטיק האומללה תעקר ממקומה.

הוא עלה במעלה המדרגות, פתח את דלת הדירה ונכנס פנימה. אחרי שהתרחץ וחימם לעצמו משהו לאכול ניסה להזכר בדבר מה שאמר לעצמו שכדאי שלא ישכח. לאחר כמה שניות של ריכוז השתעמם וויתר על המחשבה. הוא הניח את הצלחת בכיור ונכנס לסלון, שהואר בשלב ההוא באור הכתמתם האחרון של היום. ערימת הפנקסים הורודים הטילה צל כהה על השולחן, והוא הזיז אותה על מנת לפנות מקום לכוס התה שמזג והדליק את הטלויזיה.