"גאולה נתקלה בבקבוק נטוש, מעופש בשיירי נוזל עכור. מה ראתה לבעוט בו. בזעם בעטה בו, אך הבקבוק לא נתנפץ, אלא נתגלגל כבדות אל טבור ערוגת הנוי עד שנבלמה תנופתו, וכרסו אבדה בין השיחים. גאולה חפנה אבן ליידותה בבקבוק. מטבע הדברים, החטיאה." – עמוס עוז, 'נוודים וצפע'

אני מחליטה שאני רוצה לנפץ כוס. אני יושבת בסלון, עושה שום דבר מלבד בהייה חסרת תוכלת בכחלחל הזוהר של מסך הסמארטפון כשלפתע אני מבינה שהדבר אותו אני צריכה יותר מהכל הוא שבירה, ריסוק, הסטה של החיים ממסלולם. אני מניחה שאם היו לי הכלים והמנטליות המתאימה הייתי מוציאה לפועל מעשים בעלי משמעות גדולה יותר, כמו פגיעה פיזית בגופו של חי אחר או הבאה למותו. אני חושבת על זה לפעמים אבל סביר שלא יותר משחושבים על כך אחרים.

הטחת כוס תהיה הפעולה האפקטיבית ביותר, אני חושבת - מדובר בכלי זכוכית גנרי ושביר למדי. הוא יועף בעוצמה המירבית על רצפת הסלון. תארתי לעצמי שהרעש שיגרם יביא את אלעד, ששקוע בעיסוקיו בחדר השני, אל החדר בו אני נמצאת. דמיינתי אותו צועק לדבר הנעשה ומגיע בחיפזון אליי –  במחשבותיי עייניו סוקרות את הסלון ואת המראה המוזר, אני נישאת מעל שברי זכוכית מפוזרים לכל עבר, מבט מסופק על פניי ולרגליי כפכפים. כשישאל אותי מה לעזאזל אני עושה, חשבתי, אשיב
באדישות את האמת לאמיתה – אני רוצה תשומת לב.

מרוצה ונחושה אני קמה מהכורסה והולכת לנעול כפכפים על מנת למנוע פציעה מיותרת. "כדאי גם שאבין קודם איפה המטאטא", אני אומרת לעצמי. משנמצא אני מניחה אותו במיקום אסטרטגי. אני ניגשת לקחת כוס מארון הכוסות ובזווית העין היא נמצאת שם – כוס אחת מיותמת, נחה לצד הכיור, כאילו נוצקה במפעל רק לשם המטרה הזו. אני חוטפת אותה באגרסיביות מה ונעמדת בזווית הנוחה לי, הצופה מן הסלון למטבח. תוך לקיחת כמה נשימות עמוקות אני מחפשת את הנקודה המושלמת אליה הכי כדאי לכוון. פעימות הלב מתגברות ושניה לפני הנפת היד אני חושבת שזה דווקא די נחמד ואולי כדאי לעשות את זה יותר. בלי להסיט את המבט מהמרצפת המיועדת אני מרימה את היד ומורידה אותה שוב בתנועה חלקה, מהירה ומחושבת היטב.

אלעד לא קורא ולא מגיע בריצה לסלון, אפילו הכלב לא שם לב להתרחשות. מופתעת אני ניגשת לכוס, מרימה אותה ומחזירה אותה במצב מצוין למקומה לצד הכיור. את המטאטא אני מניחה חזרה בארון.

אני נכנסת לחדר השינה ומביטה בגבו העירום של אלעד. אני משליכה עליו את כפכף ימין,
חסר משקל בידי. הוא מזדעק. אני משליכה עליו את כפכף שמאל והוא מסתובב; כל אותם רגעים אני מצטערת שלא היה ברשותי דבר מה כבד יותר להשליך, אולי אבן או כיסא.

"מה את עושה?", הוא שואל.
"אני צריכה את נוודים וצפע".