יאפ... לאחר שקראתם את ההקדמה שלמטה, הנה שני הפרקים הראשונים!

פרק ראשון-  כשהבלתי אפשרי הופך לאפשרי

נאוורה המשיכה בדרכה. אט אט הורגש שינוי בחום היום, שהחל להצטנן.

בנוסף לכך החלה לנשוב רוח קרירה. היא הגיעה למקום הנכון. מבין ענפי העצים, התגלה הים ולצדו נמל. היה זה נמל סאן לור'ט. מבחינת כל בן אדם הגון, הייתה זו הזוועה בהתגלמותה. הרציף היה מלוכלך, או ליתר דיוק מטונף.

נשים לא מהוגנות הסתובבו בכל מקום, לבושות שמלות שיותר חשפו מאשר הסתירו.

על כל אישה לא מהוגנת היו שלושה גברים שתויים לשוכרה, שחיזרו אחריה בהילוך מתנדנד. אולם היא לא שמה לב לכך. היא חצתה את הרציף במהירות, מלווה במבטי הערצה מצד הגברים ובמבטי קנאה מצד הנשים האחרות.

היא  הגיעה לקצה השני של הנמל, בשלום פחות או יותר. היא החלה עוברת דרכו ומביטה על הספינות.

לא זו, לא זו, זאת נראית קטנה מדי, כאן המלחים נראים שיכורים. הם יעבידו אותי בפרך. לא זו, זו של מהגרים מסכנים. גם לא זאת, בהחלט לא זאת!
ביאושה היא כבר הגיעה לסוף הנמל.

אהה! זאת המושלמת! אבל, מי המלחים שלה? איפה הקפטן?

הספינה, שרק עגנה, השליכה בזריזות סולם חבלים. אנשיה החלו לצאת, והיא ראתה אותם: אחד בהילוך מתנדנד עם רגל מעץ, ההוא עם התוכי, זה ששם עם הזקן (ועוד איזה זקן!), עוד שניים שלושה מלחים פשוטים, שניים חסרי עיניים (אחד עין ימין ואחד עין שמאל), עוד כמה חסרי יחוד. לפתע נפסק זרם האנשים, והם התפלגו באקראיות משני צדי הסולם. בקפיצה אדירה אחת ירד איש צעיר, בן עשרים וארבע מהספינה, ללא שום עזרה או העזרות בחבל. עיני נאוורה החלו לנצוץ.

שום דבר לא יגרום לה לשנות את דעתה. היא ניגשה אליו, כולה חיוכים.

"ברוכה הבאה קפטן, לנמל סאן לור'ט." המלחים הסתכלו בה ובסביבה המטונפת בחשדנות. אחד מהם ניגש ולחש דבר מה באוזנו של הקפטן, שהעלה חיוך על פניו.

"כפי שאני רואה", היא המשיכה ונעצה את מבטה במלח המזוקן שניגש קודם לכן לקפטן,

"כפי שאני רואה לא חסרים לכם מלחים. אולם למרות זאת, הרשה לי להציע את שירותי.

אם תסכים," היא אמרה וקדה קידה קטנה, "אשרת אותך עד סוף ימי."

גל צחוק עבר בקרב המלחים. המלח החסר בעין שמאל צעק: "ובאיזה תפקיד את חפצה,  חמוד'לה? כעוזרת בית או תופרת?"

"ש-ק-ט-!" שאג הקפטן, למרות פניו העדינים יחסית (יחסית מאוד) לכל שאר מלחיו, הקול שלו היה מחוספס להפליא.

הוא נשמע צרוד מאוד ועמוק מאוד.

בטח שותה בירה כל היום, ורום כל הלילה. חשבה נאוורה. לא היה לה מושג כמה היא קרובה לאמת. "תשתקו כולכם, חבורת יורדי ים עלובים, עכברושים גועליים שכמותכם! אני אחליט מי מתקבל ומי לא!! תלכו כבר מכאן, חבורת מסריחים ונפגש כאן מחר בבוקר!"
או אה, לקפטן הזה יש מזג נוראי. נקווה שהוא לא יחליט לתת לי לקפוץ לים מהקרש, במקרה של מצב רוח רע. למה הוא מקלל אותם כל כך הרבה? בכל ימי חיי לא ראיתי מישהו שמוכן לסבול כל כך הרבה קללות מהמעסיק שלו!

כל המלחים התפזרו. אף אחד לא נראה מודאג, ככה זה היה תמיד ויהיה תמיד.

"מה שמך?" הוא שאל אותה בקול צרוד ונמוך, בשקט יחסית, לשם שינוי.

כולם התפזרו, ובזמן הזה היא חשבה במהירות מה לעשות.

"בוא נלך לפונדק הקרוב, ונדבר שם. אני חושבת שיש לי כמה דברים להראות לך."

הוא החל ללכת והיא לידו.

לבן אדם הזה אין פשוט שום רגש. לא שמחה, לא עצבות, לא כלום. אפילו לא רואים לו משהו בעיניים. האמת היא, שנאוורה לא ידעה שאפשר לקרוא את הפנים שלה כמו ספר פתוח. במקרה, או שלא במקרה, קרא את הספר הזה הקפטן.

סך הכל היא נראית בסדר. קצת שבירה מדי, קצת חלשה. מעניין מה היא חשבה כשהציעה את עצמה לתפקיד. אולי היא עוברת משבר נפשי? בכל אופן, למרות תנאי התאורה הגרועים היא נראית... ממש טוב! מעניין מה היא רוצה להראות לי.

הם נכנסו לפונדק מלא גברים מזיעים ונשים מהסוג שהיא פגשה קודם. הוא דחף בגסות משני כיסאות שני חוואים שתויים, נתן אגרוף בפנים לאחד אחר והתיישב בכיסא וסימן שתשב גם היא. מסביבם היה רעש חזק מאוד, לכן הם ישבו קרובים אחד לשני.

"תסבירי לי כמה דברים. מי את, מאיפה את באה, למה את רוצה להצטרף אלינו והאם את מודעת לאן שאת רוצה להצטרף. שלא תעיזי לשקר לי."

היא נאנחה והסתכלה עליו סוף סוף סריקה מדוקדקת. הוא היה גבוה מאוד, כהה, עם זקנקן קטן בצבע חום. היו לו שיערות ארוכות בגוון אחד יותר כהה מהזקן, לבוש בגדים גדולים ועייף. בנוסף הוא חגר חרב גדולה עשויה בצורה לא מוכרת.

בטח החרב ממקום אחר. למעשה, היא חשבה לעצמה, הוא יכול להראות נפלא. כל אישה מצויה הייתה חושקת בו כבעל לעצמה, אילו נראה ולו קצת יותר... יותר מטופח.

האמת היא, שהוא נראה נורא. שתיית האלכוהול התמידית הרסה אותו, והוא לא ישן טוב כחודש שלם. נמאס לו ממלחיו שהחלו להראות סימני אי נוחות למראהו ולאי מעש שלהם. הוא רצה לגור במקום קבוע, לחיות חיי שלום ושלווה עם אישה,

ואולי אפילו כמה ילדים, הוא חשב בעייפות. היא הסתכלה בו. הוא נראה אדיש לכל, בלי שום מחשבה.

אולם הוא לא טיפש. כלל וכלל לא. אני בטוחה שמתחת למסווה של האדישות הוא חכם יותר משד וזריז יותר מהרוח. מחשבות כאלו תמיד גרמו לה להרהר בעולם הבא ובמה שמצפה לה שם אחרי כל החטאים שהיא חטאה. "תתחילי" הוא אמר בקצרה. היא נשמה נשימה עמוקה: "אני נאוורה. אני פושעת נמלטת מהעיר פונקו 'לרנטוי. סר ג'ונס ראונלדו הכריז על ראשי פרס של אלף מטבעות זהב-" שריקה מסתלסלת נשמעה מפי הקפטן וקטעה את דבריה. "תסתכל," היא אמרה. היא פרסה את המודעה שמצאה ושמרה על גדר האבן. הוא קרא במהירות והנהן. "נמאס לי לחיות על היבשה, ועדיף יהיה לי לשנות מקום תקיפה. לכן, החלטתי לעבור לעיר אחרת, אולי בכלל למדינה אחרת. החלטתי לרדת לנמל ולמצוא ספינה שתהיה מוכנה להעביר אותי למקום רחוק תמורת שירותי."

הקפטן בחן אותה, והסכים בכל ליבו למה שהיו כתוב במודעה.

היא אכן יפיפה מסוכנת. אח, אני מתאר לעצמי איך הבחורים שלי "ישתגעו" כשתצטרף לספינה. זה שווה את זה רק בשביל הבידור!

לראשונה נאוורה ראתה על פניו חיוך. הדבר היה כה לא צפוי, עד שהיא חייכה בעצמה והבעתה מלאת התום חזרה לפניה.

היא בסך הכל ילדה קטנה. מסכנה שכמוה... היא פשוט צריכה מישהו שישגיח עליה.

"את יודעת בכלל לאן את מבקשת להצטרף? את יודעת ש-"

לפתע הוא ראה אותה קופצת לגובה מדהים של מטר מרוב בהלה, וכל הבעתה הקודמת נעלמה תחת כעס לא יאומן. מסתבר שאחד מהחיילים, שנהגו לעשות מדי פעם סריקות במקום, טפח על כתפה בלגלוג ולא בעדינות במיוחד. במהירות היא הסתובבה ושלפה את חרבה שהייתה מוסתרת עד כה בשריקה חדה. היא נופפה בה במומחיות ובאיום.

לפתע היא הרגישה שמישהו עומד לידה מאחור. קרוב, קרוב מאוד.