אני שונאת אנשים לא חברמנים.
יעני, תבוא, תשתה אלכוהול, תתמסטל לחלוטין מטיפקס ותלך באלכסון ימינה.
זה לא חברמני. זה זבל. סמים זה זבל. אלכוהול זה זבל.
אני שונאת את זה.

ואני שונאת אנשים מתבכיינים. ניסיתם פעם להקשיב למישהו שבוכה לך על הכתף כל יומיים?
לאלה שכותבים פוסטי דיכאון ("אני אומלל שבור מדוכא חסר חיים ואידיוט. תררררחמו עליייייי!")
אלוהים, זה כל כך מרגיז. אני רואה בלוג שמקושר אלי בדרך זו או אחרת. הקיצר, מקושר לא מקושר, הילדה, בגיל שלי קטנה ממני בכיתה, פשוט...
יאק! איכס, היא כל כך מרחמת על עצמה. בכיינית שכזו. אוקי, אז מותר לאנשים לכתוב פוסטי דיכאון. אבל למה לא להראות את הצד הטוב של החיים?

ד"א, אתמול הייתי במופע עם המשפוחה והיה הכי כייף שיש! ואז קיבלתי מתנות מההורים שלי לכבוד חנוכה. והיום אני עובדת על קלמר חדש בשביל ללכת איתו לצופים.


איפה הייתי?

אוה, כן.
לא משנה. הקיצר הבלוג ההוא, המתבכיין חסר החיים, של הילדה ההיא, ידיד שלי די... אה, לא ניתן לכם ללכת במעגלים: הבנאדם מאוהב בה.
קטנה ממנו בשתי כיתות, כמעט שנתיים הפרש.
איפה ההיגיון? הבנאדם מאוהב בילדה שלא מספיק שקטנה ממנו באופן משמעותי כל כך, אלא גם (ואני חייבת לציין שזה רק בבלוג שלה היא נשמעת ככה, כי לא יצא לי להכיר אותה במציאות, שלא נדבר על לדבר איתה מתישהו) בכיינית. יאק.
ובכלל, כל המערכת יחסים הזו, שאני כמובן מאוד תומכת בה (אל תשאלו אותי למה. ועוד בהתחשב בעובדה שלפני שנתיים הייתי מאוהבת בו, וכיום אני עוזרת לו במערכת יחסים הנוכחית)
הינה סאגה שלמה בפני עצמה שעדיין לא ברור לי אם היא קומדיה או טרגדיה.


אלוהים, איזה עולם פאתטי.
בכל אופן, אני גם שונאת את אלו שבאים בגישת ה"מרגיז? תביא לו זבנג בראש וסיימנו".
למה לא לדבר? למה לא לנסות לפייס במקום לריב?
peace and love, baby
והחיים יראו יותר יפים.