בוםם!!!
ברגע אחד הכל התבלבל.
בפתאומיות פתחה ליאור את עינייה, לא מבינה הייכן היא נימצאת ומה מתרחש.
"ליאור! ליאור!" אישה מטולטלת נכנסה לחדר בריצה; קולה היה שבור ומלחיץ במיוחד. ליאור הביטה בה בפחד.
אמה של ליאור החזיקה בידה מזוודה גדולה, רצה במהירות לארון הבגדים שעמד בפינת החדר הקטן והחלה להוציא מתוכו בגדים ולסדרם במזוודה.
"מה זה? מה קורה פה, אמא?" נבהלה ליאור. היא ראתה דימעה קטנה המנצנצת על פניה של אמה.
לליאת לא היה רגע לחשוב, לספר או לא לספר? הרי בכל מצב היא תשמע על זה, אז לא עדיף להגיד לה את זה כבר עכשיו?
"התחילה מלחמה" אמרה לבסוף ליאת בקול חנוק, "בחדשות אמרו שבעוד שעה יעבור אוטובוס ויאסוף את כל הילדים בעיר למקום בטוח"
זו הייתה שעת ערב מאוחרת. שעת מלחמה קשה. צבא המדינה ניסה בכל כוחו להגן על תושביה, אך כל ניסיון אחר ניסיון, כשל. הצבא של האויב היה חזק מדי.
ליאור קמה מהר ממיטתה ולא האמינה למשמע אוזניה, "מה?" לבסוף הצליחה להוציא מילה יחידה מפיה.
"תתחילי להתלבש, ליאור!" צעקה לה ליאת, "זה לא הזמן לשאלות עכשיו"
ליאור החלה להתלבש. נשימתה נעצרה לרגע כאשר נשמעה שוב האזעקה והפיצוץ השני לאותה שעה נשמע.
לאחר זמן מה שבו ליאור התלבשה הכי מהר שיכלה, הסתכלה בבבואתה במראה הקטנה שניצבה ליד מיטתה. עיניים חומות וגדולות הסתכלו עליה. למה זה קורה? חשבה. אך הפיצוץ השלישי והקריאה של ליאת לא הותירו לה זמן למחשבות נוספות. היא תפסה את המזוודה שאמה הכינה לה ורצה לסלון.
בסלון ישבה ליאת על כורסה שחורה, מניחה את ראשה על גב הכורסה וחושבת. לפתע שמה לב לליאור.
"ליאור, מתוקה" אמרה בדאגה, "התארגנת מהר. עכשיו תקשיבי" היא עמדה ותפסה את ליאור בשתי ידיה הקרות, שכניראה קפאו ברוח הלילה הקרה שנשבה בחורף, "אני לא רוצה שתעשי שטויות שם, זה ברור?"
אך ליאור לא שמעה שום מילה מהמשפט האחרון שיצא מפיה של אמה. לאחר שליאת נגעה בה, הכל נהיה שחור, וכאב קטן דגדג בבטנה. היא רק הנהנה ושתקה.
"אני אוהבת אותך" אמרה ליאת וחיבקה את ביתה חיבוק חם ואוהב, אך לא כך היה זה בשביל ליאור; הכאב חזר, אך הפעם קצת יותר כואב מהפעם הקודמת. זרועותיה של אמה, הזרועות הקרות (ממזג האוויר, כמובן), רק גרמו לכאב באיזור צלעותיה ובטנה. לבסוף שחררה ליאת את ליאור,"את רוצה שאני אקח אותך?" שאלה בדאגה.
"לא, אמא. אני אסתדר, מבטיחה"השיבה ליאור, נשקה על לחיה ונפרדה ממנה לשלום.
ליאור יצאה אל תחנת האוטובוס הקרובה, ובדרך הסתכלה על ידיה האדומות והרועדות. טבעת האבן הכחולה שלה נצנצה לאור המנורות הגבוהות.
לאחר דקה שבה חיכתה ליאור לאוטובוס שיגיע, דקה שעברה כאילו לא הייתה, הגיע האוטובוס. ליאור נכנסה פנימה ורצה בין המושבים, מחפשת את חבריה.
"ליאור!" קראה חברתה של ליאור. ליאור הסתכלה על חברתה וגופה התמלא חום; סוף סוף אחת החברות שלי, חשבה. "היי, שיר, איזה כיף ליראות אותך!" אמרה ליאור ורצה לחבק את חברתה, "איפה תמי, נוי, אופיר ואלה...?"
לפתע שיר החווירה; מסכנה. היא לא יודעת, חשבה לעצמה.
"שיר?" חזרה ליאור, "את יודעת במיקרה איפה הן?"
"מה?"
"איפה כולן?"
"אהה... הן... מה, לא שמעת?"
"שמעתי מה?"
ש... ש- שנוי ואופיר... נהרגו"
ליאור הסתכלה על שיר וצחוק שטף את ליבה, "שיר, זה לא הזמן להתבדח"
"ליאור, אני לא מתבדחת. אופיר באה לישון אצל נוי, ופגע בביתה של אופיר טיל" היא עצרה ובלעה את רוקה, "הן מתו על המקום" הוסיפה בלחישה, וטיפה קטנה זלגה מעינה הכחולה.
"זה... זה לא יכול ליהיות" נבהלה ליאור. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות! הדהד המשפט בראשה. רק לפני שעתיים אני דיברתי איתן, והכל היה בסדר. ליאור פרצה בבכי שקט.
"ליאור, שבי רגע. בואי נחכה וניראה מה קורה" הציעה שיר. ליאור התישבה במושב הקרוב, מנגבת את הדמעות שזורמות בלי הפסקה. היא הוציאה מהמזוודה שלה עט ונייר והתחילה לכתוב, אך לפני שגמרה את השורה הראשונה, שיר הקריאה אותה בקול "את היום הזה לא לבד לא תעבור, בטוב וברע, תמיד יש דרך שניה לבחור... מה זה?"
"סתם... מחברת" אמרה ליאור במבוכה.
"זה לא בושה, את יודעת." ניסתה לעודד אותה, "אנשים שהתברכו בכשרון הכתיבה קיבלו אוצר גדול מאוד" סיכמה לבסוף.
ליאור התעודדה, אך המחשבה על חברותיה כאב לה מאוד. היא שקעה במחשבות רבות, אך שוב לא לזמן רב, כי העט נשמט מידה והתגלגל לאורך האוטובוס. "אופס" אמרה, "אני אלך להחזיר אותו" ליאור רצתה מעט זמן להיות לבד, אפילו אם מדובר בדקה קטנה. היא חיפשה את העט מתחת לכמה כיסאות וכשהגיעה לכיסא האמצעי, אמר לה ילד שישב שם "מחפשת את זה?" והראה לה את העט הכחול והפרוותי שלה. "כן, תודה" היא לקחה את העט ועשתה אך ורק צעד אחד, כשהילד המשיך, "את רוצה לשבת לידי קצת?" לליאור לא היה נעים. אמרתי לשיר שאני אמצא את העט ואחזור, אבל זה הזמן להכיר חברים חדשים, בתקופה הזו. "בטח" אמרה והתיישבה. לא היה לכל אחד הרבה להגיד. השקט הכאיב לה עוד יותר, והיא פרצה בבכי, שוב.
"מה קרה?" שאל הילד.
"כלום. זה פשוט... שתי חברות שלי נהרגו" אמרה ומשכה באפה. היא הניחה את ראשה על כתפו, והוא חיבק אותה.
"אני פילו לא ידעתי את זה! רק עכשיו אמרו לי"
אך הילד רק שטק וחיבק אותה.
ליאור התרוממה והסתכלה בעיניו. הוא השיב לה מבט. "אני מפחדת" היא לחשה.
"אין לך מה לפחד" הוא ניסה לעודד אותה, "מה שמזכיר לי, עוד לא אמרתי את השם שלי. קוראים לי אביב. אביב רטנז"
ליאור נגבה את הדמעות ואמרה בקול חנוק "נעים להכיר" היא צחקה, "קוראים לי ליאור. טוב... אני אלך לחברה שלי, היא מחכה לי" אמרה והלכה משם.
"איפה היית?" שאלה, "20 דקות לוקח לחפש עט?"
"לא. פגשתי ילד בשם אביב. סתם... דיברנו"
לאחר מספר שעות של נסיעה, הגיע האוטובוס לבניין גדול, שעל גגו התנוסס השלט "מלון ילדי המלחמה".
אדם הופיע משום מקום בפתח האוטובוס וקרא אל הילדים, "שלום לכם" פתח "עריית עירכם החליטה לדאוג לשלומכם, ולכן שכרה 10 אוטובוסים שיביאו את כל ילדי העיר לכאן, "מלון ילדי המלחמה". זהו בית מלון שהוקם בזמן מלחמת ששת הימים בשנת 1967, על ידי מבוגרים,כמובן, אך היו גם לא מעט ילדים, שהם היו הרוב" גיחך, "ולכן הוחלט לקרוא למלון הזה על שמם של ילדי המלחמה." אמר והשתעל שניה כדי להסב את תשומת ליבן של שתי ילדות שצחקקו, "לרשותינו תמונותיכם ושמותיכם ושל הילדים, שלצערינו, נהרגו במהלך הערב. תוכלו לגשת להנהלה משעה 18:00. תהנו" הסביר וירד מהאוטובוס.
"רגע. אם הוא אמר שיש עוד 9 אוטובוסים שמביאים את הילדים, זתומרת שכל האחרות הבנות גם כן יבואו" התרגשה ליאור. היא מאוד אהבה את חברותיה, וחשבה שבלעדיהן הייתה... כלום, בעצם.
"אוו, גם טוד כאן" התלהבה עוד יותר שיר, "טודי שלי פה. אין סיכוי שקרה לו משהו. הוא היה אצל סבתו כשהתחילה המלחמה."
ליאור צחקה, והן ירדו מהאוטובוס, בציפייה שיפגשו את חברותיהן האחרות.
"טוב, אהה, לי? אין לי כוח לחכות כאן... אני אלך להנהלה ואשאל מי איתנו עוד, את יודעת. גם צריך לקחת חדר, אז אני אעדכן אותך." אמרה שיר
"נו, בחייך, שיר, תישארי כאן. זה שאת לא חברה שלי תמי לא אומר כלום." אמרה ליאור.
"זה לא קשור לזה! כואב לי הראש מהפיצוצים האלה ואני מתה לישון... חוץ מזה, חשבת על זה שרוב הדברים שלי בבית אולי עכשיו עולה באש, ואני אפילו לא יודעת? אני אלך לקניון גם. בא לך לבוא?"
"אממ... לא, לא ניראה לי... אני אחכה כאן לכולן"
"וואט אבר, צ'או"
"ביי"
לאחר דקות אחדות הגיע האוטובוס השלישי, לפי ידיעתה של ליאור.ה יא התרגשה עד כדי כך, שגם אם לא היה לה קר ביום זה של החורף, היא רעדה וחרקה שיניים.
אל תוך האוטובוס נכנס אותו אדם שהסביר על המלון. אך לפני שהספיקה ליאור לספור את השניות לפני שירד, וכל שאר הילדים, וביניהם חברותיה, ירוצו החוצה, האדם ירד אל מחוץ לאוטובוס והסתכל על אדם אחר שעמד בפתח האוטובוס וספר את הילדים. הבלורית בקטנה שעל שיערו בלטה בפרופיל.
"תמי, מור, גילי. יווו, אני לא מאמינה!!!" צרחה ליאור בהתרגשות ורצה לחבק את חברותיה, "אני לא מאמינה שאתן כאן. כל כך דאגתי אחרי ששמעתי ש..." לפתע היא הפסיקה, והרגישה שמין גוש נתקע בגרונה, "שהן נהרגו"
היא כל כך התרגשה, אך גם הייתה כל כך עצובה, ככל זאת בעת ובעונה אחת. עיניה החומות והגדולות נצצו באור הזריחה.
"אהה. גם את שמעת על זה" תמי השפילה מבט.
"לילי" קראה מור שרק עכשיו ירדה מהאוטובוס.
"נבהלנו כל כך" התוודתה תמי.
"כן, לא הבנתי מה הולך פה. הכל היה כל כך מפחיד" הסכימה מור.
"איפה שיר?" שאלה גילי
"אהה... שיר עייפה. היא עלתה לקחת לנו חדר. ואם אי לא טועה, החרדים במלונות, בדרך כלל, לארבעה או חמישה... בא כן ליהיות יחד?"
"בכיף"
"ברור"
"אהא" השיבו כולן בהתלהבות.
"יאללה, בואו, נחפש את שיר" אמרה ליאור, מנסה לשכוח את הדברים העצובים. אך לפני שהספיקו לעשות צעד אחד, קפץ מתוך האוטובוס האדם ש"ליווה" את הילדים בו. "היי, אד" אמרה מור בחיוך ומצמוץ קל.
"היי בנות" השיב ותקע מבט מוזר בליאור. "אממ... היי" אמרה לאוד, שלא הבינה מדוע הוא מסתכל עליה.
"היי, ליאור" אמר ופרע מעט את שערה של ליאור. מאיפה הוא יודע את השם שלי? חשבה. "אהה, אחד הבנים באוטובוס סיפר לי עלייך. זה ניראה לכמה רגעים, כאילו התאהב בך" אמר כאילו קרא את מחשבותיה, וצחק. הבנות השמיעו קולות.
מבטו החודר של אוד הבהיל מעט את ליאור. משהו פה מוזר מאוד, חשבה לעצמה.
בסוף אמר אד מילות פרידה, והבנות הסתובבו והלכו. אוד נשאר במקומו, צופה בבנות ההולכות. אז אליה הוא התכוון, חשב לעצמו וחייך, הם באמת דומים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
