לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך

לא יצא לי לפרט בבלוג עדיין על חיי הצבא שלי, שזה מאוד חבל- כי הם פשוט נושא כל כך מעולה לבלוג. אני ברצינות חושב להפוך את הסדרה הקומית שאני כותב לסדרה קומית על המרפאה שבה אני משרת, אז...זה לא נושא תפל.

אז נתחיל- אני משרת כפקיד במרפאה (או מש"ק מרפאה, כדי שזה ישמע יותר מגניב....או גניקולוג חובב,כדי שזה יתאים יותר למה שאני מעביר בו את רוב היום...XD) בבסיס חיל אוויר קרוב לביתי. ג'ובניק ממוצע בתפקידי, ג'ובניק הרבה מעל הממוצע בכל השאר- במיוחד בצנעה וענוה. ובבולבול גדול. ממש גדול. הוא בגודל של יונה. 

בחרתי בתפקיד הזה, והיתה לי בחירה, בגלל החלק החברתי של השירות במרפאה. חשבתי שהמקום יתן לי רשת הכרויות רחבה עם כל הבסיס- הרי אתה זוכה לראות כמעט את כולם. אבל הסתבר לי שזה טוב יותר: השירות במרפאה מכניס אותי להרבה קונפליקטים עם אנשים שאני נאלץ לפתור על בסיס יומי. רוב האנשים צריכים משהו, ולפעמים דחוף, ובגלל שהם בצבא אין סיכוי שהם יקבלו את מה שהם צריכים ואם כן אז לא בזמן שהם היו רוצים....ואתה זה שמעביר להם את החדשות האלה בדרך כלל. וזה משהו שחישל אותי בדיוק בדרך שהייתי צריך...כך שהשגתי את מה שציפיתי להשיג מהתפקיד. מה שלא ציפיתי הוא להשיג חברים אמיתיים....ואהבה? כל זאת ועוד בהמשך הרפקאותיו של אולג החייל האמיץ (: (אמיץ כל כך שאכל בחדר אוכל) .

[פוסט זה נקטע גם הוא עקב השעה] 

עד אז, תזכרו: אומרים שככל שהאוטו יותר מפואר כך איבר המין קטן יותר. זה מסביר למה הרבה אפריקאים הולכים ברגל...