לא יודעת אם אני מתבגרת או משהו בסנון,אבל אני מתחילה להבין יותר ויותר על אנשים שונים-עד כמה אנשים הם מתשנים וכל כך מהר.
אני מתחילה לשנוא את המקום שאני נימצאת בו,אבל מצד אחר עדיין משלימה עם זה כי אין מקום אחר בנתיים.
אני מבלובלת ברמה מטורפת-זה כאילו שאני לא יודעת מה ומי ואיך אני כרגע מין הרגשות שונות שתוקפות. כל פעם,והלוואי הייתי יודעת למה זה בא,אבל אני לא וזה עוד יותר מציק.
שלושה ימים עם אנשים שונים לגמרי,הרגשות שונות לגמרי.
הבנתי,שלא משנה כמה רציתי לחזור לפה כשהייתי שם עדיין אין על ההרגשות הנפלאות שהרגשתי שם.
בא לי לשנות כל כך הרבה עכשיו,אני שגרתית מדי אפילו יותר מידי.
He's working day and night, thinks he'll make her happy
Forgetting all the dreams that he had
He doesn't realize it's not the end of the world
It doesn't have to be that bad
"She tries to explain, "It's you that makes me happy
Whatever happens, don't let go of my hand
רוצה להחזיק בו חזק,אבל כשאני מתחילה לעשות את זה אני איכשהו מרפה ממנו,
-למה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
