תסבוך אחד גדול

נמאס לי מאנשים!

כשהייתי צעירה יותר,

הדבר האהוב עלי ביותר היה להסתגר בחדר שלי ולהעמיד פנים שאני האדם היחיד על פני כדור הארץ,

הייתי אוגרת שקיות של חטיפים ובקבוקי קולה של ליטר וחצי מתחת למיטה שלי,

ומגינה על עצמי מפני מקרים של פלישת חייזרים.

מעולם לא השתעממתי, ואף פעם לא התעצבנתי ממי שארח לי חברה: אני, עצמי ואנוכי.

ואז התחלתי ללכת לבית ספר ולטיולים ולמסיבות מטופשות.

לאט לאט הכרתי את הבירוקרטיה של המבוגרים שפעלה על העיקרון שאמר-

שבן ובת לא יכולים להתקיים בוואקום חברתי. וככה סיבכתי את עצמי, ללא תקוה,

והתערבתי בסוגים שונים של אנשים ומקומות, נחושה בדעתי לעשות הכל, על מנת להתאים לחברה הגדולה.

במשך זמן מה זה היה בסדר.

הרשתי לעצמי להיגרר למצב שהיו כלולים בו חיי חברה ופשרות.

הלכתי למסיבות, לבילויים, ואפילו סיפרתי את כל הסודות שלי למי שהייתה, כביכול, החברה הכי טובה שלי.

אבל די! די! די! די!!!!!

אני רוצה לברוח חזרה אל חדרי הקט, ולבנות לי שם מקלט שאינו ניתן להריסה.

גיליתי שאנשים יכולים להיות אכזריים ואפילו גרוע מזה.

נראה שהם אינם מסוגלים למנוע מעצמם את רשעותם.

אבל שם, במקלט שלי אהיה לבד.

אולי אפילו אהיה בודדה.

אבל בתנאים שלי, בתנאים שאני בחרתי לעצמי.

והעיקר-

אולי אני אפילו אהיה מאושרת.....