יצא לי לחשוב על כמה דברים.
לא,
לא רק על אהבה מסריחה.
אלא גם על החטיבה, חברות,
ידידים, משפחה, לימודים, טניס .
יצא לי באמת לחשוב,
כמה רגעים, שהייתי צריכה אותם .
על מה לא חשבתי?
יש רגע בחיים שהבנאדם מבין מה משמעות החיים.
אני לא הגעתי לרגע הזה,
אבל אני מתחילה להבין.
מה זה בשבילי חיים?
אני עדיין לא יודעת,
אבל אני יודעת שחיים?
זה דבר שאסור לאבד,
וזהו דבר משמח, למרות כמה חלקים עצובים .
תאהבו את החיים .
האנשים שאני רואה כל יום-
יצא לי לחשוב על התכונות שלהם, על האישיות שלהם .
ומצאתי בהם ובי הרבה חסרונות ויתרונות .
ויש כאלה, ויש אחרים ,
אבל אני זה אני, וככה טוב לי .
ברוב הרגעים ...
אה כן,
והחטיבה?
בסדר, אין יום שאני לא מחייכת שם .
אבל יש קטעים של באסה וכאב .
טניס?
אני חושבת שבאמת התחלתי לאהוב את זה,
אבל עדין אני רוצה חופש מזה, כן חופש.
לא אמרתי לאף אחד, אבל אני לא יכולה יותר ללכת לטניס כל יום ולשחק.
דיי נמאס, באלי חופש מזה, רוצה לפרוש!
אבל איך אני הולכת להגיד את זה לישה וספי, ואמיר וג'ני?
חברות? ידידים?
משתנים עם הזמן, לפעמים לרעה, לפעמים לטובה,
הם שמים לב לזה.
אני מרגישה בפנים שגם קצת השתנתי,
לא יודעת לאיזה כיוון, אבל כן - השתנתי .
וצריך להיות בנאדם,
חבר טוב?, בנאדם שמח ואחד שתמיד חושב על הצד החיובי .
שתמיד שם כדי לעזור,
אבל גם לשמוח איתך ולצחוק .
ואחרונה חביבה,
אהבה?
למה היא לא סובלת אותי? הלוואי ואדע .
היא קשה, מסובכת .
ואין חיי אהבה קלים, הבנתי את זה .
אז נכון יש לי חבר.
אבל מבעד לכל הקליפה עמוק בפנים,
אני לא מאושרת איתו!
אני לא אמרתי את זה לאף אחד, תמיד חייכתי,
אמרתי שיש לי אחלה חבר שאני אוהבת אותו,
אבל דיי נמאס לי לשקר.
אני לא אוהבת אותו, או שלא אוהבת מספיק.
לא כיף לי איתו, הוא בן אדם טוב אבל כזה לא אני.
הוא ההפך הגמור ממני
תמיד ניסיתי לנחם ת'צמי, "הפכים משלימים זה את זה",
אבל דיי!
הם לא, קשה לי איתו, הוא לא מבין אותי ואני לא מבינה אותו
הוא כל הזמן מאכזב אותי
ואולי אני גם לא כזאת תלית שכולה תכלת אבל אני מנסה, ולא מצליחה .
אני חושבת שאני רוצה לסיים את הקשר הזה- עוד פעם.
אבל אולי לא.
אני מבולבלת כ"כ .
ואני גם כ"כ רגילה אליו, אנחנו המון זמן ביחד, התרגלתי אליו
קשה לי לשנות הרגלים, אבל הוא אף פעם לא משמח אותי.
לא טוב לי איתו.
אוווו באלי כבר להיפטר מכל אהבה שהיא,
בא לי עוד פעם סטוצים, לא רוצה חבר.
במיוחד לא אותו. רע לי איתו.
ונכון יש ימים שלא כ"כ רע, שדיי נחמד איתו,
אבל הם עוברים ואז עוד פעם אני מתבאסת,
מתאכזבת ורוצה לבכות.
דיי נמאס לי פאק!!
אבל מי אני שאתבאס כל יום ויום על אהבה?
מה אני מבינה בזה בכלל?
אז חשבתי מספיק,
לא?
והגיע הזמן לעשות,
לממש.
לא סתם לחכות.
כי המחשבה?
זו הדרך לשאיפה .
כ"כ קשה, לפעמים טוב ולפעמים קשה,
אבל זה משתנה מהר מאוד.
באלי פשוט חבר טוב שאפשר לבכות על כתפו.
למה אין לי אחד כזה?
והיחיד שיש לי רחוק ממני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דאש.