אולם ענקי ובו שולחנות רבים עמוסים בסכו"ם ואגרטלים עם זרי פרחים יפיפיים היה האולם שבו משפחת סטיבנסון נועדה להעביר את שלוש השעות הבאות מהחיים שלה. לפחות, כך הבטיח אנדרו שוב ושוב לנורמה- היא מצידה האמינה שרק בעוד שש שעות תוכל להשתחרר מהחובה המטרידה שנפלה בחיקה. כשהגיעו- באיחור של 10 דקות, דבר שכמעט גרם לאנדרו לפרוץ בבכי- שורות של אנשים הופיעו וקיבלו את פניהם במאות לחיצות ידיים, ומספר לא מבוטל של נשיקות על הלחי. מותשים מקבלת הפנים הרחבה, התיישבו שלושת בני המשפחה לשולחן הקרוב לבמה, וחיכו להתחלת הארוחה שבמהלכה הייתה אמורה להיות מכירה פומבית של מותרות שהחברה שאנדרו מנהל מימנה- וההכנסות היו קודש לארגון כלשהו שנורמה לא הבינה את שמו. המלצרים החלו להכניס לאולם את המזון ובכך סיפקו את הנחמה הגדולה שלה השתוקקו אלה שלא הטיבו לדבר בנושאי מניות ומרוצי מכוניות. הערב התנהל כצפוי- כריסטופר נשאל מספר פעמים האם ברצונו לרקוד, כל פעם בידי נערה יפה ועשירה אחרת, והוא בנימוס סירב לכולן. נורמה קיוותה שהוא עושה את זה למענה, ולא מסיבה אחרת. אנדרו מזמן שכח את קיומם של בני משפחתו, והוא כבר היה עמוק בדיון עם איש שמן וקירח על עתידו בחברה. נורמה הבינה את גודל המעמד ולא התערבה בכלל. היא החליטה לצאת אל הלובי של המלון בו התנהל האירוע ולחפש טלפון ציבורי בו תוכל להתקשר לביתם ולדבר עם סנדרה. היא רצתה לוודא שאדי בסדר, ושהכול מתנהל על מי מנוחות. היא קמה מן השולחן וביקשה בנימוס סליחה מהסובבים אותה. כריסטופר היה היחיד שהגיב בהנדת ראש קלה וחיוך מיואש. 'מסכן' חשבה נורמה. מה נער בן 17 יכול למצוא כמעניין באירוע משעמם שאפילו היא לא מוצאת שום עניין בו? היא התקדמה לעבר הדלתות, נעצרת מדי פעם בשיחת סרק זו או אחרת עם אישה נפוחה ונושאים חסרי טעם. "איך הילד?" שאלו אותה לא פעם. לצערה השמועה על אדי עברה מהר יותר מאש בשדה קוצים- ולא נתנו לה מנוח. כשלבסוף הצליחה לחמוק מהאולם- היא נשמה לרווחה וניגשה אל טלפון מפואר שעמד בפינה. היא נכנסה אל התא וסגרה את הדלת. בארנק הקטן שהביאה איתה שמה מספיק אסימונים כדי להתקשר ולנהל שיחה של ממש. היא הכניסה את האסימון הראשון וחייגה את מספר הטלפון בביתה. צלצול אחד.. שניים.. בשלישי ענה גבר עם קול עמוק. "ה.. הלו?". היא זיהתה כי זה היה פול הגנן שלהם, ושמה לב כי הוא נשמע מבוהל. "פול, האם זה אתה?" שאלה וניסתה להבין מדוע הגנן שלה עונה לטלפון בבית. היכן סנדרה?. "ג.ג.. גברת סטיבנסון, אני.. אני לא יודע מה קרה.." הוא גמגם וקולו רעד. "פול הירגע! אתה מבלבל אותי.." היא הוסיפה עוד אסימון. "אני.. באתי, אני.. גברת סטיבנסון אני נשבע שלא ידעתי שהיא מסוכנת! הייתי.. הייתי עוצר אותה.." הוא החל להישמע כמטורף. נורמה הגבירה את קולה וניסתה להישמע סמכותית ככל שיכלה, אבל פאניקה קלה החלה לפזם בבטנה. "פול! עצור מיד- הסבר לי מהתחלה על מה אתה מדבר". היא שמעה אותו נושם עמוקות והוסיפה עוד אסימון. " גברת סטיבנסון, הייתי בגינה. את יודעת, הסתכלתי שהכל כשורה- כרגיל. לפתע.. ראיתי, טוב. את יודעת שאני לא רואה כל כך טוב. אבל, אני מניח שזו הייתה אישה.. היא נשמעה כמו אחת." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך לספר. "היא אמרה לי- אני פה בשביל.. כן, סנדרה. הייתי מבולבל אבל הנחתי שסנדרה מכירה אותה. אם הייתי יודע.. בחיים לא הייתי.. אני אחראי, אבל.." הוא מלמל ונורמה הרגישה את האימה מתחילה לבצבץ במורד גבה. היא הביטה בארנק שלה וראתה כי לא נשארו לה עוד הרבה אסימונים- היא חייבת לזרז את פול. "פול, מה בדיוק קרה?" היא אמרה בתקיפות. "נכנסתי לבית כמה דקות מאוחר יותר. מהכניסה של הגינה- מאחורה.. מאיפה שהיא נכנסה. כשהייתי במטבח שמעתי פתאום צרחה.." לבה של נורמה צנח והיא אחזה בשפופרת בחוזקה. היא הוסיפה עוד אסימון וניסתה להירגע. "הצרחה, הגיע מחדרה של סנדרה.. נבהלתי, את מבינה. פתאום ראיתי את.. אותה. היא ברחה החוצה. הייתי מבולבל- לא חשבתי על לתפוס אותה. רצתי לחדר ו.." פתאום פול החל לייבב בבכי. "פול- מה היה בחדר?!" נורמה אמרה בבעתה והוסיפה את האסימון האחרון שלה. "סנדרה.. היא שכבה, היד שלה הייתה מונחת על החזה ו.. קראנו לרופא, הוא.. אמר שזה היה התקף לב. אני.. אני לא ידעתי.." הוא אמר בקול חנוק מדמעות. נורמה הרגישה שכל עולמה חרב עליה. "אבל, פול- איפה אדי?" היא שאלה בהיסטריה. אבל זה היה מאוחר מדי- השיחה נותקה והצליל היחידי שבקע מהשפופרת היה הקול של המכני שביקש להוסיף אסימון כדי לחדש את הקשר הטלפוני. אבל היא לא הקשיבה. היא הייתה במקום אחר- מקום של פחד וכאב. הדבר היחיד שיכלה להתרכז בו- שיכלה לחשוב עליו.. היה גורלו של בנה הקטן.