בשבוע שעבר הברבי וחברותיה מצאו כלבה קטנה, שננטשה בקיבוץ (אנשים רעים עושים את זה לפעמים, נוסעים למושב או קיבוץ ומשליכים כלבים וחתולים , כאילו כאן יישרדו יותר טוב). הן פרסמו מודעות, מצאו לה שם, שושה, ושידלו את כל מי שנראה להם פוטנציאלי לאמץ. אני, כמובן, פוטנציאל גבוה, ולכן עברתי "מכבש" שיווקי מתוחכם ביותר. לא בשבילי כלבים קטנים.
אתמול בלילה זה הצליח להן, לא אצלי, אלא אצל סבא וסבתא. סבתא ראתה את העיניים של ברבי ולקחה. האמת, כלבה מתוקה. יופי.
במשך הערב, אתמול, גל שיחק המון עם שושה, ובדרך הביתה מירר בבכי. רבע שעה של "אני רוצה את שושה, אני רוצה את שושה". הסברתי שיוכל לבקר אותה אצל סבא וסבתא, שתהיה לנו כלבה באביב, לא משנה כלום. בסוף השארתי אותו בסלון בוכה והלכתי להחליף בגדים. שתי דקות אח"כ הוא נרגע, היה שקט, ואז פתאום הוא התחיל לשיר, בשקט, את זה: