והכל נראה קצת יותר סביר. עם זאת, אני ב"פסק זמן קטן", כלומר תחושה כאילו היתה בערה והיא עברה. אין לי חשק לעשות דברים מסובכים, אז התחלתי לעבוד על הטקסט לאתר האינטרנט של החברה, במקום להתקשר ללקוחות.
עכשיו יבוא הגשם, ישטוף הכל, ואח"כ אחזור לעבוד במרץ. היום פגישה עם טייס המשנה, לדעתי אנחנו (שוב) בפני סיום, אלא שעכשיו זה אני שעומד להחליט על סיום, לא אנחנו. זה מאד משמעותי, ומייצג את אחד התהליכים האחרונים שעברתי, שם בחדר וגם מחוץ לו. היתה לו הגדרה מקצועית לזה, נדמה לי "מיקוד הערך", או משהו כזה. במילים פשוטות, בכל מקרה, בחודש האחרון ראיתי שאני מעריך את עצמי מאד לפי דעתם של אחרים עליי, והעברתי את עצמי לתפקיד המעריך, זה שאומר איך אני ומה אני שווה. זה לא מאד מורכב, אני חושב, ואני מכיר הרבה אנשים שלוקים בזה, במידה זו או אחרת. אצלי, על בסיס מערכת היחסים עם אבא שלי, המוקד היה חיצוני לגמרי: תמיד זקוק לאישור חיצוני, רואה בכל סימן של שלילה אמת מוחלטת, ובכל אישור חיובי משהו שמוטל בספק.
פעם, בקורס קצינים, אמר עלי אבי, אחד הצוערים, שאני לא אחראי, אבל עם לב טוב. לקחתי את ה"חסר אחריות" כאמת מוחלטת לגבי, וראיתי בזה עדות לאי התאמתי לתפקיד, שיש להסתירה, להלחם בה ולמחוק אותה. להערתו על הלב שלי, התייחסתי כאל סוכריה מזוייפת, ריכוך למסר העיקרי.
אחרי הפרידה מהנינג'ה, יצאתי להמון דייטים. הייתי זקוק לפיצוי לאגו, וכשמישהי אמרה שאני לא הטיפוס שלה, אני נמוך מדי, זה נתפס בעיניי כ"לא מושך". לעומת זאת, כשמישהי מנוסה למדי החמיאה לי, חשבתי שהיא מזייפת, שהיא אומרת את זה רק כי היא "לחוצת חתונה".
כל זה משתנה בשבועות האחרונים. אני עדיין רגיש מדי, כנראה, וזה חלק ממה שעומד בבסיס הסלט ההוא, מין התנגשות בין תהליכים.
בין השאר, כאמור, עומד עניין סיום הטיפול. בפעם שעברה, הייתי חייב שזה יבוא מתוך דיאלוג. אני שאלתי, הוא אמר שגם לדעתו. הייתי מאושר. אחרי חודש, כשאמר שאולי עוד לא, הרגשתי מאויים, אפילו נבגד, כעסתי עליו, ובמשך כמה פגישות התווכחתי איתו על כל דבר, כעסתי, וכו'.
הפעם זה אחרת. אני יודע שאני מרגיש שכמעט סיימתי, וכשאדע שזה נגמר, אני אסיים. בשיתוף, בשיחה, בצורה שזה אמור להיעשות, אבל ההחלטה היא שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
