הולך ושוקע

מחר, אחה"צ, אני טס לגרמניה. פרנקפורט-שטוטגרט-פרנקפורט-הנובר-המבורג. מרכז-דרום-מרכז-צפון. תשעה ימים.

יש לי חברים שעושים את זה המון. בין ארבע חמש פעמים בשנה, לשבוע כן שבוע לא בערך.

עד לפני יומיים זה היה כיף-כיף-כיף לי, איזה כיף לי, התעסקות באיזה-אוטו איזה-וויסקי (המחירים שם נמוכים יותר, כנראה, מבכל מקום אחר בעולם) איזו-חברת תעופה וכו'.

ואז, במוצ"ש, זה נפל. עמריקי והברבי, והעלמה. אח"כ הגיע שלב הלחץ והבלק אאוט, מי נגד מי, את מי אני בכלל פוגש ואיפה כרטיסי הביקור, מה לעזאזל אני עושה, והיום בערב, לכמה רגעים, מה זה בכלל שווה ולמה ליסוע.

עכשיו הרוב ארוז במזוודה וטרולי, ולי יש טעם של ריק בפה מהול באבק.

לישון, להתחבק עוד קצת, זה ממילא לא יספיק, לקום, להתארגן, לראות מה כבר לא אספיק ומה הפאשלות שאפשר עוד לתקן, ואילו לא.

See you around.

(לפחות, בחו"ל אין דיאטה ואין מעצורים)