רבות אפשר לכתוב ולדון על מעמד הבלוגים, מגמות השינוי ותפקידם בעידן ה-וב2.0. את עומק הסוגיה אשאיר ברשותכם לחוקרים ומומחים בתחום התקשורת. מבחינתי הבלוג אינו עוד יומן פרטי שפרוס לעיני כל אלא במה לגיטימית שנוצרה מכורח המציאות מעין ספיקרס קורנר, של המאה ה-21.
האם יומן רשת יכול להיות פרטי כאשר כל אחד יכול לקרוא בו? אם כן יש להגדיר את מושג הפרטיות לפני כן. האם הבלוג באמת מאפשר חופש ביטוי לכל גולש? ייתכן. לדעתי זו חשיבותו העיקרית של הבלוג.
ברור לי שהעיתונים מאבדים אפילו בזמן כתיבת שורות אלו את יכולת השמירה שלהם על הדמוקרטיה הקשר ההדוק (מידי) בין העיתונים לבעלי הון (גינת כבר הזכרתי?) ופוליטיקאים פוגע פגיעה קשה בתפקיד העיתונות הכתובה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. אומנם ישנם עיתונאים שאינם מונעים מאינטרסים או אינם מושפעים מבעלי כאלה, אך עדיין ישנם שיקולי המערכת וכיוצא בזה ולכן אין מנוס לפחות אני לא הצלחתי לנוס מהמחשבה שכנראה במציאות הקיימת האינטרנט, הבלוגים, ושאר אמצעי הביטוי ברשת הפכו (לעיתים בעל כרוחם, אלון פרנק כבר אמרתי?)לכלב החדש ששומר על הדמוקרטיה. או אולי לילד שמעז לומר שהמלך עירום.
במציאות שנוצרה כיום די ברור שבלוגים הינם סוג של תקשורת אלטרנטיבית. עם זאת ניראה כי כיום הגבול בין בלוג לז'אנרים אחרים היטשטש. אתרים מסחריים פותחים בלוגים ומשתמשים בהם לצורך קידום עיסקי ושיווקי וכמובן ככלי לקידום אתר הבית שלהם במנועי חיפוש. למרות זאת, מרבית הבלוגרים עדיין מתייחסים לבלוג כיומן רשת אישי ואף מפרסמים תחת שם בדוי או אפילו יוצרים מציאות מדומה ואינם מעוניינים להיחשף מעבר לגבולות הקהילה הוירטואלית שלהם.
משמעות הבלוג והצורך לפתוח בלוג מעלים שאלות רבות: האם אנו כותבים בלוגים למען עצמנו בלבד? לצורך פורקן אישי? כצורך חברתי (לראיה הקשרים החברתיים הענפים שנוצרו בקהילת הבלוגרים)? האם בלוג הוא סמל סטאטוס כלשהו? האם זו הדרך הקלה ביותר לתקשר כיום? האם בלוג הינו צורך להשמיע יותר מלשמוע? האם זוהי חלופה לעיתונות הכתובה? האם זוהי הבמה העיקרית כיום לחופש ביטוי? ייתכן כי התשובות לכל השאלות האלו חיוביות.
ובעניין דה מרקר קפה - למי מבינייכם שאינו מעודכן. הבלוגרים המפרסמים באתר הנ"ל משוללי זכויות יוצרים. עניין שנדרש עבורו דיון נרחב יותר לעניות דעתי, כיון שמעצם היותו משנה את מהות הבלוג כפי שאני תופסת אותה. ואם כבר הדה מרקר – בלוגר באתר כזה שלא יתפלא כשהוא מתעורר בבוקר ורואה את פניו מרוחות במדורים כאלה ואחרים בעיתונים כאלו ואחרים. קשר הון-עיתון כבר אמרתי? הפרסום משרת את רובנו, מסתבר שצדק זה שאמר שאין דבר כזה פרסומות שלילית..
האם עשרים אלף איש היו קוראים את הבלוג של פרנק אלמלא ההד התקשורתי? אני בספק. ליבי אינו עם פרנק. ברשותכם אצטט משפט מתוך הפוסט שכתב בנוגע לפיטוריו: "והייתי רוצה להגיד לכם שלו הייתי יכול לחזור בזמן הייתי כותב את הפוסט הזה(הכוונה לפוסט על טיב טעם) שוב, מילה במילה, אבל האמת היא שאני ממש לא בטוח בזה." בטח שהוא לא בטוח. מילה אחת לא נכתבה בפוסט כנגד שילוח האיש שגרם לפיטוריו המתוקשרים ולכאורה נכנע ללחצי בעלי ההון. אל תתפלאו פרנק הוא אדם ש-10 שנים מחייו הקדיש לפרסום בעלי ההון ומכירת מרכולתם לצרכן הקטן. צביעות כבר אמרתי?
אבל הפרשה הזו חשובה מעין כמותה בעיקר כיוון שהיא עוררה דיון ציבורי בנוגע להשפעת הבלוגים על העולם שמחוץ לאינטרנט בפרט ובנוגע לקונספקט הבלוג בכלל.
אפילוג בנוגע לפרשת פרנק או מי לא אוהב סוף טוב? שילוח (מבעלי מקאן) מצטייר ככלבלבו הנאמן של נוחי בעל ההון "המרושע" ולקוחו הגדול. וכל זאת לכאורה על גבו של פרנק (שבבלוג שלו רמז כנגד נוחי) ע"י פיטוריו המתוקשרים. האומנם? שילוח הוא כריש ותיק למוד קרבות ובקרב הזה הוא יוצא כאשר ידו על העליונה. אל תטעו -
הפגיעה איננה בחופש הביטוי של פרנק.
שילוח מודע היטב למשרדים האחרים המתחרים בו, הוא מכיר בחשיבותו של משרד הפרסום כחוליה המקשרת בין הון ומדיה והוא עשה את מה שהוא מאומן ויודע כנראה לעשות הכי טוב - למנף את הפרשה לצרכיו האישיים, שימוש ציני כבר אמרנו? את הקופון השמן גזר שילוח בזה אפשר להיות בטוחים.
ובאשר לפרנק אין מה לדאוג לו, ללחם הוא לא ירעב. מי שקרא את האותיות הקטנות ועקב אחר הפרשה הבין כי מדובר בסוג של ספין - מסתבר שפרנק בסה"כ בדרכו לנהל את מקאן דיגיטל אירופה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
