כל כך קר שם, בהולנד. לא משנה כמה שכבות בגדים אשים תמיד האף שלי יקפא.
האירופאי מציע לי את המעיל שלו בנימוס..ובאותן שניות,אני מקבלת פלאשבק עצום, שניות שבשבילי הרגישו ימים.
בפלאשבק עבר בי זיכרון...ראיתי את הבן זוג שלי, שעוד הכרנו בגיל 16...לפני שלוש שנים. היה גשום, רעמים וברקים.
החורף משתיק את כולם ורוצה להיות היחיד שעושה רעש, להפחיד. הוא הציע לי את המעיל שלו.
אמרתי לו שאני מעדיפה שכל איבריי החיצוניים ינשרו מקור ולא אקח ממנו את המעיל.
הוא הוציא ממנו את המעיל ואמר לי שלפחות אחזיק, לא הייתה לי ברירה ושמתי את המעיל.
הגעתי עם זה הביתה, המעיל היה סחוט מגשם, וכל זה הייתי צריכה עוד לספוג יותר ממה שעוד ספגתי?
הוא הריח נפלא. בבוקר מצאתי את עצמי במיטה רטובה ישנת עם המעיל..וכמובן שהתקררתי בכל מקרה.
הייתי חולה, ומיום ליום החום גבר. כבר הזיות החלו להראות לי מלא כדורי בייסבול וקשתות בענן,
ולפתע כל ההתרחשויות המוזרות שצפיתי בהן נעלמו, ומצאתי את עצמי בבית חולים.
הוא היה לידי, ישב ליד אמא שלי. הוא ידע שאני חלשה מכדי לדבר ולהקשיב,
אז הביא לי מכתב...היה כתוב בו:
"העולם יתהפך ונשפך קצת גשם, עוד מעט הוא יחזור למצבו והשמש תחזור. אבל רק שתדעי, אני אור היום הנצחי
שלך. תמיד פה בשביל לחמם אותך, אני אוהב אותך כל כך נסיכה שלי."
הפלשבק נגמר. לובשת את מעילו וזולגות דמעות מעיניי אבל הן קופאות עם הקור והן כבלתי נראות.
אני רוצה לחזור, למות מקור שם ולא פה.