עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה, בערך חודש וחצי. כמעט חודשיים.
למה? ובכן, זאת שאלת המליון! התשובה, אני לא יודעת. לפעמים בער בי הצורך לכתוב, לשפוך אבל אחרי שעשיתי את זה התביישתי. התחלתי לערוך, לתקן.. לאט לאט אבדה לי הפואנטה של כל העניין והחלטתי שדי. אין עודש צורך בזה אם אני לא יכולה לרשום מה שבא ואיך שזה באמת קרה. אבל הינה, כניראה התגעגעתי.. אני עדיין חושבת שזה קצת פטאתי וטפשי מה שאני עושה אבל למה לשבור מסורת? אני בטוחה שכשאני אשב ואקרא את מה שכתבתי אני אסמיק. אולי אפילו אערוך כמה קטעים. ואולי לא..
חודש וחצי זה לא הרבה זמן, אבל כיחס לזמן קרו כ"כ הרבה דברים!
בן אדם יכול להשתנות בחודש וחצי? אני חושבת שכן. לפחות ההשקפה..
הזמן האחרון היה הצצה לתוך ענת אחרת בשבילי, ואני אהבתי את זה. גם באמת שיתפתי בהרגשה שלי את האנשים הכי קרובים אלי, כולל אמא, והם תמכו בי, בהחלטות שלי - וזה כ"כ נעים. שמחתי להרגיש עד כמה האנשים שאני אוהבת מחזירים לי אהבה ושהכל ממשיך לזרום לכיוון טוב יותר. מבחינת חברים ואנשים אהובים אני יכולה רק להודות שוב ושוב ושוב על המזל הטוב הזה שיש לי חברים דואגים, אוהבים, מצחיקים ותומכים כאלה, במיוחד בתקופות קצת קשות.
היומיים האחרונים היו קשים, אני חייבת להודות. אבל הם כל כך עזרו לי, גם אם אצל חלקם זה היה אפילו בלי כוונה.
בערב איתם כ"כ נהניתי שלרגע שכחתי את כל מה שקרה. למרות שאולי לשכוח את זה יהיה טפשות מצידי.
אבל בדר"כ אנשים נוהגים להדחיק רגעים מביכים ורעים שהם מתחרטים עליהם. אני לא מתחרטת על הדברים שעשיתי, חס וחלילה, להיפך! אני כ"כ נהניתי.. אבל איך שעשיתי אותם - אולי לא הכל היה נכון.
אבל ככה החיים, בסופו של דבר הכל ינוח במקומו וכשהכל ירגע אפשר יהיה לסדר את זה. אני מקווה.
ובינתיים, נשארו עוד יומיים לחופש מלא דברים טובים, ומתחילה תקופה ארוכה של שגרת לימודים לא קלה.
אני רק מאחלת לי ולכולם - לא לוותר גם ברגעים הקשים. לשמוח תמיד (כי אחרי הכל אנחנו צעירים, בריאים..) ולדעת שבסופו של דבר הכל יהיה טוב :)
ענת 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Miss SunshinE **