"אני לא מאמינה.." אמרתי, ודמעות מתחילות ללזוג מעיניי. באותו היום הייתי עצובה מאוד, תלשתי את כל הדפים שלי ביומן, שכתובים עליו. הורדתי את התמונה שלנו יחד מהלוקר, וקרעתי לשניים. שמעתי המון ליחשושים באוויר, "כולם חשבו שהם הזוג המושלם.." השמועות הופצו מהר, נהייתי אדומה מאוד, סגרתי את הלוקר והלכתי מהר לשירותים, כשלא ראיתי אף אחד, כבר התחלתי לרוץ. הסתגרתי בתוך תא והתחלתי לבכות, ככה, כל ההפסקה.

בשיעורים הנחתי את ראשי על השולחן, ובכיתי ללא הפסקה, לא הייתי מרוכזת בכלל, ככה כל היום. ואז הגיע הצלצול המנחם המודיע על סופו של היום. עלה חיוך קטן על פניי, שנגמר בית הספר, אך גם זה לא עזר.

"היי.." אמרה רייצ'ל בעודה רצה עליי, המשכתי ללכת. "ג'סיקה, עצרי.." היא אמרה ואחזה בידי. "שמעתי מה קרה.. באתי לנחם.." הוסיפה. "אני באמת שלא רוצה לדבר על זה, גם ככה קשה לי. אבל תודה." אמרתי, וחיבקתי אותה חזק. רייצ'ל באמת הייתה חברה נהדרת, היא תמיד עודדה אותי, בכל מצב. זה היה באמת יום מיוחד, גם רייצ'ל לא הצליחה לעודד אותי. וזה באמת נדיר.

אחזנו יד ביד והלכנו יחד הביתה, כשהגיע הזמן, כל אחת התפצלה לביתה. בדרך הביתה, חשבתי המון, על הפרידה.

לאוזניי נשמע צחוקו של אלמוג, הסתובבתי וראיתי אותו, איתה.

הבת החדשה בשכבה, "קיידי". "כמובן." חשבתי לעצמי וחשתי קנאה רבה, הבחנתי שאלמוג מסתכל עליי, והלכתי מהר ככל האפשר לביתי. הדלת הייתה נעולה, ולכן התיישבתי בחדר מדרגות.

עלו זכרונותיי, על כל הרגעים שהיו לנו ביחד. כל הארבע שנים הנפלאות האלו. דמעות הוצפו בעיניי,

פתאום הרגשתי מישהו מתיישב לידי, הפנתי את ראשי הצידה, והבחנתי באיש.

אם אתם קוראים קבועים כתבו לי בתגובות ואני אוסיף אותכם לרשימה של "קוראים קבועים".

הביעו דעתכם. איך ? 3>