שמי רוני ואני בת 31.5, חיה בהוסטל של אנשים עם מוגבלויות נפשיות ומאוד מוטרדת כי אני לא מרגישה חולה. אני רואה את עצמי כאדם נורמלי עם בעיות רגילות

האבחנה שלי היא הפרעת אישיות גבולית (למי שלא מכיר את המושג: הכוונה היא לאדם עם מצבי רוח קיצוניים והפרעות בהתנהגות ובתקשורת עם אנשים אחרים)

החיים בהוסטל מאוד קשים ולא נורמליים, בכל פעם שאני מנסה להתעניין בצוות ומבחינתי לקיים יחסי אנוש תקינים - רומזים לי שזה לא ענייני, הצוות גם לא אכפתי במיוחד.

אין לי הרבה תמיכה משפחתית ומבחינתי זה אומר שהצוות זה אנשים בעלי חשיבות בשבילי - כי אלה אנשים שאני חיה איתם ביומיום

 וכשהתקשורת לקויה זה משפיע על מצב הרוח. אני מאמינה שגם אצל אנשים בריאים המצב דומה

עם אנשים חולים זה גם קצת מסובך, כי לפעמים עונים בתוקפנות או לא מתעניינים בדברים אחרים. יש אצלנו כאלה שממש אפאתיים, אז גם פה זה לא מצב אידיאלי (סביר)

בין לבין אני מנסה לחיות חיים נורמליים ולצאת לבילויים ולעשות כל דבר שאנשים רגילים עושים. מה שמוזר זה שבמחיצת אנשים רגילים אני מרגישה מוזר. הרמה שלי גבוהה מדי יחסית לאנשים בהוסטל (מבחינת תפקוד) אבל לא מספיקה לאנשים נורמליים (לא עם כולם) יש אנשים שאיתם אני מרגישה בנוח ויש אנשים שהבעיה "יוצאת" כשאני במחיצתם

זה מאוד מוזר לחיות חיים כאלה

נדמה לי שאני היחידה מכל ההוסטל שכותבת בלוג וחושפת את עצמי או שמא אני טועה? אם אני טועה, אשמח ליצור קשר עם אנשים שבמצבי

לסיום, מה שאני תמיד אומרת לפסיכיאטרית לשעבר

                                              בה-היי (עד לפעם הבאה)