פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, חייה לה ילדה. לא מיוחדת, לא שונה, ילדה ככל הילדות. ילדה שעברה טלטלות ורעידות, העולם שלה התפרק יותר מפעם אחת. עליות ומורדות במהלך חייה. לאחר 6 שנים של טלטלות היא רצתה קצת לנוח. קצת לנוח היא ביקשה, לא ביקשה יותר מזה. לנוח, עם חיבוק בסוף היום. חיבוק שלא דורש קנאה, לא דורש ציפיות, לא אכזבה, אפילו לא רגשות. סתם חיבוק נחמה. חיבוק של שקט. בלי אובססיה, ובלי פחד. היא חיפשה כמה חודשים של שקט. ומצאה. מצאה את המפלט המושלם. החיבוק שלו היא חיכתה. כך במשך כמה חודשים הילדה שלנו לאט לאט הבינה שדרכה במרכזו של כאוס ענקי שלא מבקש יותר מלהרוס אותה. להרוס אותה לגמריי.
היא ניסתה למשוך את הרגל החוצה, בפעם הראשונה לא הצליחה. בפעם השנייה ניסתה חזק יותר. ובפעם השלישית כבר צרחה מכאבים. אך הרגל לא השתחררה, ומכל ניסיון השתחררות רק נבלעה יותר ויותר בתוך הכאוס הנורא שחיכה רק שתיפול ברשתו.
הילדה שלנו נכנעה. היא ידעה שמכל כאוס היא תצא בחיים, וגם מזה תצא. נכנסה לתוך כאוס של רגשות, עם אדם שאת פניו לא תראה יותר, וכשתשמע, זה רק כשתשמע על חייו עם האחרת. ועלייה לעבור עכשיו גל של כאב. כאב שלו לא ציפתה בהתחלה.
הכאוס אוכל אותה מבפנים, ולא משחרר.
הילדה שלנו נחנקת.
הילדה שלנו מרגישה אבודה.
הילדה שלנו רוצה לצאת מזה.
הילדה שלנו לא יודעת איך.
הילדה שלנו רוצה לבכות, אבל דמעה אחת לא זולגת מתוך עייניה.
הילדה שלנו עוד באופוריה מטורפת, ולא מבינה מה הולך לקרות.
הילדה שלנו, רוצה שוב חיבוק של שקט. והפעם, תדע שכשמחפשים שקט, לא דורכים במרכז הכאוס.
הילדה שלנו,
זו אני.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
