אולי הכל היה לטובה?

נמאס לי

האנשים האלה שקוראים להם ה"חברים שלי" כבר לא ממש איתי.

אני הפסקתי לסמוך עליהם.נמאס לי להפגע מהם כל פעם מחדש

כל יום.כל היום נמאס. לאנשים פשוט אין לב.

נמאס לי ממצבי הרוח המשתנים של חברים שלי.

אני כבר לא יכולה להתקשר לידיד שלי ולשאול מה שלומו מבלי שיצעק עלי.

אל תגידו לי שזה גיל ההתבגרות שככה זה כולם.

אני ממש לא מבינה אני סובלת לי בשקט מבלי לצרוח על אפחד.

אני נשארתי אותה ליזי מהיסודי אני אותו הבן אדם.

אנשים פשוט הפסיקוו להעריך אותי בגלל שאני יעני מחוננת.

אנשים פשוט החליטו לנתק את הקשר וזה דיי חבל.

כי אני זוכרת הכל.

תצעקות של הידיד שלי.

הירידות של החברה הכי טובה שלי.

תמריבות הקטנות והשטוטיות שלנו שתמיד נגמרו בצחוק שגרם לכאב בטן.

תטיולים שלנו.

תמסיבות שלנו.

אני צריכה עכשיו חבר יותר מכל פעם שהייתי צריכה שמישו יחזק אותי.

שיגיד לי שהוא אוהב אותי יותר מכל אחד אחר.

שיגיד שכל האלו שיורדים עלי זה הכל מקנאה.

הילד שאהבתי.

הזה שבקושי הכרתי.

הילד הזה שראיתי בבצפר וכל פעם שראיתי אותו הוא העלה לי חיוך על הפנים.

גיליתי שיש לו חברה שהוא מאושר.

אני אוהבת שהאנשים שאני אוהבת.האנשים האלו שחשובים לי.טוב להם.

אני שמחה שהוא מצא את האחת שלו ואני מקווה שאני אמצא מישו אחר לאהוב.

מישו שיאהב אותי בחזרה.

בנוגע לנאצה שתזרום פה אחרי 2 שניות של עידכון.

אנשים אני מבקשת אל תגיבו נאצה זה ישבור לי תאמון.

זה ישבור לי תכח להמשיך ולעדכן בבלוג המעפן והמדכא הזה.