אולי הכל היה לטובה?

בפוסט הזה יהיו כמה דברים ממש חשובים ורגישים אצלי אני ממש מבקשת בלי נאצה.

10 שנה למותו של סבא מצד אבא.

תאריך דיי מוזר..היומולדת של אמא.

אני רק רוצה שתדע שאני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך הכי בעולם.

אני זוכרת את היום הזה.אני הייתי בת 4 חודש ושלוש ימים.

גם אז הבנתי מה קרה.גם ההורים ניסו לנסות להרגיע אותי אבל אני בכיתי.

עד היום אני זוכרת אותו.ולא רק בימי הזיכרון שעוברים.

*אוקי פה ממש רע לי אז אני עוברת נושא*

אני שונאת את הכיתה שלי.ממש שונאת.הילדים לא מתחשבים.אין לי כמעט חברות.

ובתכלס?לא צריכה אותם בתור חברים.שלא יעשו כאילו אוהבים אותי וזה אבל..

לפחות שלא ירדו עלי בגלל איזה שטויות שמישו המציא לפני איזה פאקינג חודשיים.

יעני..מה הקטע שלהם?אולי זה הצחיק פעם אבל עכשיו זה ממש מעצבן.

צוחקים קצת..נרגעים וחוזרים להיות איך שהיינו.

יומולדת לאמא ולאוראל

דווקא אחלה תאריך ^^ חוץ מזה שזה זיכרון דיי עצוב בגלל סבא..

*לאלו שממהרים להגיב או לדפדף סתם בבלוג ראו פסקה 1*

דיי רע לי כי הרגשות שלי מעורבים..

אני לא יודעת אל מי יש לי רגשות ואל מי לא..

אני שמחה שיצא לי להכיר את הילד ההוא שאני דיי אוהבת.

הכרתי אותו מחוץ למחשב והוא נשמע ממש אחלה וזה..

רק חבל שהידיד שלי לשעבר היה נגד זה שנכיר אחד תשני.

אני מקווה שיצא משהוא מהקשר שלנו