החלטתי לעשות פוסט שלם שלא עלי..
בזמן האחרון אני רואה יותר מידי בנות שרוצות להפוך לאנורקסיות
אני לא ממש מכירה אותן ואני לא יודעת מה נכנס להן בראש אבל
אני אנסה לעזור להן כמה שאני יכולה..
תבינו..אתן תסבלו מהמחלה הזאת.המון נשים מתו מזה ועוד ימותו..
אתן יכולות להיות סתם רזות בשביל זה לא צריך המון..
אתן רוצות שיראו לכם את כל העצמות?
אתן רוצות להקיא כל היום?
זה בכלל לא בריא ולא יפה..
אני אישית לא רוצה להפוך לאנורקסית..
אני 1.70 דיי גבוהה לגילי ושוקלת 45.
לדעתי זה בסדר..אנשים מוזרים קוראים לי חצי קילו..
אני בכלל לא מנסה להפוך לאנורקסית אני ככה נולדתי..רזה=\
יש לי המון טיפים איך אתם יכולים לרדת בלי לפגוע בעצמכן בכלל..
לדוגמא חוגי ספורט:טניס כדורעף כדורסל ריקודים וכו'..
ונגיד כל ערב לרוץ..
זה יעלה לכם את חילוף החומרים וגם לא תצטרכו לעשות דיאטה..
מצאתי את זה איפשהוא..
נעמה- החולה האנורקסית
כתבה 1: תחילת המחלה
לאחר לילה של נדודי שינה השעון המעורר צלצל, המשכתי לשכב במיטה בזמן שמחשבות רבות רצות במוחי, סתם מחשבות על כל מיני דברים. שמעתי מבעד לדלת חדרי את אמא קוראת לי לקום מהמיטה.
קמתי מהמיטה עם ריח של ארוחת הבוקר החמה באפי. הקמתי את עצמי והחלטתי ללבוש היום את בגדי הספורט הרחבים למרות שאני יודעת שגם הפעם לא אשתתף בשיעור הספורט. פתחתי את דלת חדרי וראיתי על שולחן האוכל מונחת צלחת מלאה של אוכל ואמא מחכה לי ליד השולחן עם החיוך המזרז שלה. "נו בואי לאכול נעמה, למה את מחכה?" התקדמתי לעבר שלוחן האוכל שבראשי מהדהד קול הרעב בעוד שכאבי התכווצויות הבטן לא פוסקים. אך למרות זאת, נרתעתי מהאוכל גם היום המצאתי תירוץ לאמא שאני לא רעבה וחייבת לרוץ לבית הספר. "אל תדאגי אמא כבר אוכל משהו בבית הספר". יצאתי מהבית מתחושה של פספוס, גם היום יצאתי רעבה מהבית, אך ידעתי לעצמי שבסופו של דבר זה ישתלם, יראו תוצאות.
בסופו של דבר אהיה שלמה עם עצמי.
בהפסקה, אחרי שיעור היסטוריה, שהרעב הפך להרגל, כבר לא הרגשתי רעבה, "ידעתי שהשתלם לדלג על ארוחת הבוקר גם הפעם".אחרי בית הספר חזרתי הביתה שארוחת הצהריים כבר מוגשת על השולחן. "נעמה איך היה בבית הספר? אכלת משהו היום?", לא עניתי לאמא, שתקתי. אמא השמינה אותי לארוחת הצהריים החמה והטרייה שהכינה במיוחד עבורי. "אני לא מרגישה טוב אני מעדיפה ללכת לחדרי, אוכל משהו יותר מאוחר". נכנסתי לחדרי, הבטן כאבה כל כך, תקפו אותי סחרחורות וכאבי ראש בדיוק כמו היום בשיעור הספורט כאשר המורה בחנה אותנו בריצה קצרה, המורה לא האמינה לתירוצים שלי הפעם, והכריחה אותי להשתתף בריצה. לא עמדתי בזה יותר כאבי הראש, כאבי הרעב המנקרים בי כל שנייה של היום. הכאבים לא פסקו, אבל לא היה איכפת לי, רציתי להגיע למצב של שלמות עם עצמי. להיות מרוצה בכל חלק מהגוף שלי. אך ידעתי שעליי להמשיך בדיאטה החריפה על מנת להגיע להישגים הרצויים.
בין כל המחשבות העולות בראשי, לפתע צלצל הטלפון, זה היה אבא!, סוף סוף הוא התקשר!, כל כך התגעגעתי מאז הפרידה מאמא ועזיבתו מהבית.כל כך שמחתי לשמוע את קולו!, "מה שלומך? איך את מרגישה? את אוכלת? אמא סיפרה לי שבזמן האחרון פצחת בדיאטה חריפה!"
הרגשתי באותו הרגע כאילו כולם נגדי, כולם רוצים שאשאר שמנה, אך הבטחתי לעצמי שלא אתן לשום דבר ולאף אחד לעצור בי עד להשגת מטרותיי.
שוחחתי עם אבא מספר דקות בטלפון. לאחר השיחה לא הייתי כ"כ שמחה כמו בתחילתה. שוב הרעב וכאביי הבטן הכו בי, כ"כ כאב לי, אך הרגשתי שמפעם לפעם אני מצליחה לשלוט על הרעב שלי. באותו רגע החלטתי שאני לא רעבה והחלטתי לעשות משהו אחר כדי להשכיח ממוחי כל דבר הקשור לאוכל.
כתבה 2: התפתחות המחלה
"נעמה, נעמה! קומי התחילה ההפסקה! מה עובר עלייך?!" העירה אותי רעות בשיעור היסטוריה, החברה הטובה ונראה לי היחידה שנשארה לי בזמן האחרון "לא מתאים לך ככה להרדם בשיעור". בלי יותר מדיי הסברים ירדנו לקפיטריה, וחשתי בעייפות כ"כ חזקה ולא מוסברת. בקפיטריה החלטתי היום שאני מרשה לעצמי לאכול משו אבל קטן משו כמו: "אולי סלט, או אולי רק עגבניה. כן- רק עגבניה"- סיכמתי עם עצמי, "עגבניה הרבה פחות משמין מסלט, הרי סלט זה יותר ירקות מה שאומר יותר קלוריות". ניגשתי לדלפק וקניתי עגבניה ואכלתי אותה באיטיות רבה. משום מה לא היה לא את הטעם הרגיל שהיה לה לפני חודש, היה לה טעם לוואי, היא לא הייתה טעימה. לאחר ההפסקה חזרתי לכיתה והמורה חילקה לנו את המבחנים במתמטיקה וקיבלתי 96. כולם כ"כ התגאו בי ואמרו לי: "נעמה את מעולה! איך את משיגה כאלו ציונים?", "יו, הייתי מתה להתחלף איתך עכשיו"... וכו' וכו', אנשים לא הפסיקו להתלהב ולהחמיא לי ואני בתוכי חשבתי לעצמי: מה הם חושבים לעצמם? שככה סתם קיבלתי ציון טוב? הרי ישבתי בבית וחרשתי על החומר שבוע שלם, כן- שבוע שלם. וגם ככה, לא קיבלתי ציון מושלם קיבלתי רק 96, זה לא מספיק צפיתי לקבל 100 הרי למדתי כ"כ הרבה. לאחר היום המלא אכזבות בביה"ס צעדתי הביתה. הדרך הביתה נראתה לי כ"כ ארוכה, והרגשתי כ"כ מעופפת ולא מרוכזת, ואפילו טעיתי בכיוון הביתה. הרגשתי כ"כ חלשה. כסוף סוף הגעתי הביתה, הדבר היחיד שרציתי לעשות זה היה לישון. אבל כמובן, אמא הכינה ארוחת צהריים, שוב חשתי את הדקירות בבטן, הרעב, העצבנות הבלתי פוסקת והחרדה התמידית שאני עלולה להשמין את כל מה שרזיתי. אמא אמרה שהיא הולכת להקפיץ את אחותי לחוג והיא כבר חוזרת והיא השאירה אותה שם לבד עם השניצלים המטוגנים והפירה. פשוט עמדתי מול האוכל, נראה כ"כ משביע. אבל שוב תקפו אותי המחשבות האלו: מה אכלתי היום? עגבניה, 3 מסטיקים ו... וואי זה הרבה קלוריות. טוב נוותר על האוכל ופשוט נלך לישון ככה זה ישקיט את הרעב המתמשך בבטני. וכך עשיתי, הלכתי לחדרי והלכתי לישון ונרדמתי עד הערב. בצורה מפליאה הצלחתי לישון בלי הפרעות. בערב העיר אותי צלצול הטלפון של רעות. היא הזמינה אותי ליום הולדת שלה שהיא עורכת היום בבית קפה. לא ממש רציתי לבוא כי... כי פשוט אני יודעת שיש הרבה דברים טעימים ולא יהיה לי ממש כיף כי אני לא ממש חברה של כל האנשים שם, וסתם אני אהיה רעבה ולא נחמדה לאנשים, אז סירבתי בנחמדות לרעות. רעות לקחה את זה אישי וממש כעסה עליי. יום למחרת הרגשתי ממש לא טוב ואמא שלי החליטה לקחת אותי לרופא. הלכנו שתינו וסיפרתי לרופא את כל מה שהרגשתי לאחרונה: שיש לי יובש בכל מיני מקומות בגוף, נדודי שינה, כאבי בטן, אה נזכרתי גם שהמחזור שלי , שהיה תמיד סדיר, פסק לחלוטין באופן מפתיע וסיפרתי לו עוד כמה דברים שהרגשתי. כמובן שאמא שלי הייתה חייבת לציין שאני עושה דיאטה. אני בכלל לא הבנתי מה הקשר בין הדיאטה לבין זה שאני חולה כי אלו שני דברים שונים לחלוטין. לאחר שחזרנו מהרופא אמא הושיבה אותי לשיחה רצינית ואמרה לי שהיא חושדת שיש לי הפרעות אכילה. אני שתקתי ונבהלתי ונעלבתי מאוד עד כדיי כך שעיני החלו לדמוע כי אני יודעת שאין לי הפרעות אכילה, כי אני עושה סתם דיאטה כמו כל נערה שעושה דיאטה. למה היא תמיד חייבת לראות את הכוס הריקה בכל דבר? אמא ממש ביאסה אותי וגרמה לי לשנוא את עצמי עוד יותר, מה היא חושבת לעצמה ? שאני סתם עוד איזה חולת נפש כמו כל האנורקסיות האלו שכותבים עליהן בעיתון.
כתבה 3: הדרך להחלמה
אמא לא כ"כ הייתה מרוצה מחוות הדעת של רופא המשפחה שנתן לנו מספר דרכים לטפל בהפרעות האכילה. לכן היא פנתה לרופא מומחה בהפרעות אכילה. היא ניגשה אליו לבדה ודיברה איתו אך היא קיבלה את אותן דרכים לטיפול במחלה. תאמינו או לא החלטתי להבריא מהמחלה ולשתף פעולה עם הרופא. בפגשתינו האחרונה אצל רופא המשפחה שוחחתי עם הרופא שהראה את המצב מנק' מבטו המקצועית. הרי אני יודעת שיש לי בעיה כלשהי, זו כבר לא אותה דיאטה שהתחלתי לפני כמה חודשים אלו זו כבר בעיה שאין לי מושג למה יש לי אותה ואני לא מצליחה לשלוט בה. אני כל היום רק חושבות על כמה אכלתי, מה אכלתי, מתי אכלתי וזה מעגל חוזר שלא נפסק. פעם זה היה מתוך רצון של לרדת במשקל ולהיות מושלמת. היום זה כבר פחות כי אני יודעת שאני הכי לא מושלמת שיש, וכיום זה כבר הרגל שאני לא מצליחה לשלוט בו. אני רוצה לאכול, אבל קול פנימי בתוכי אומר לי שלא, ועולות 1001 מחשבות למה לא לאכול אז אני פשוט מוותרת. הרופא הציג בפני את הסיכונים שבאים עם המחלה. אחד מהסיכונים הם לאבד את הפוריות ואני לא רוצה להגיע למצב של מוות. החלטתי לשתף פעולה עם הרופא כעדי לנסות לדכא את הבעיה. חשוב לי שאנשים לא יידעו שיש לי את הבעיה הזאת, לכן אני עושה את זה בשביל עצמי אך יותר מכל בשביל משפחתי.
הבנתי את ההשלכות שיש לאנשים הסובלים מאותה בעיה שאני סובלת בה.
מי היה חושב שלי יהיו בעיות אכילה?
מי היה חושב שלעוד אנשים חוץ ממני יש את אותן הבעיות שלי יש?
אחרי דיון ממשוך עם הרופא, קיבלו הפניות לתזונאית שתעזור לי לטפל בהרגלי האכילה שלי, קיבלנו בנוסף גם הפניות למטפלים אישיים ולקבוצות תמיכה בתקווה שיעזרו לי , והכי חשוב שיבינו אותי.
אני רוצה לעבור את זה, זה קשה, אך אין הדבר העומד בפני הרצון.
תראו איך הבנאדם סובל..אתן רוצות גם לסבול?
הסיפור לקוח מפה..
התמונות לקוחות מגוגל
הבלוג פתוח שבוע וחוגג מאה כניסות:]
תודה לכולםם אוהבת מלא3>>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סתם נערה
