כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

את קמה ברבע לחמש לפנות בוקר- חושך!

באפילה ובשקט מוחלטים את מגששת אחרי המתג של הקומקום, נזכרת שאין לך קומקום חשמלי וכמעט שורפת את האצבעות כשאת מדליקה את הגז. מתקלחת במהירות שמדהימה אפילו את עצמך והולכת להתלבש, שוב בחושך. במקרה הטוב, את מדליקה פנס מעפן שלא מצליח להאיר ברדיוס של 10 סנטימטרים ואת רואה שבצד השני היא מחילה להסתובב ולהתהפך- הפרעת לה. לעצמך את חושבת "שתלך להזדיין, את צריכה לעבוד בבוקר והיא נשארת לישון- שתתמודד!" את יוצאת לאוטובוס הראשון (בחיאת שראשון, ב-6:10) ובכפור בחוץ את נזכרת ששכחת לקחת לך אוכל. בדרך את משננת בראש פעלים חריגים (faccio, fai, fa)..

הגעת לעבודה, שם מתנפלים עליך עם בקשות (במקרה הטוב), עם דרישות, עם איומים ועם המון המון טלפונים. במשך היום, את מספיקה לקבל "הבטחות" שביום ראשון לא תעבדי שם יותר. שחכי חכי, כשתצאי מהמשרד ומה שיקרה לך בחוץ... צרחות מהבוס שאת לא עובדת כמו שצריך ומבטים עקומים מהבחור שעובד לצידך, כיוון שאת לא עונה לו מספיק מהר. את נושכת את השפתיים, את הלשון ונועצת את הצפרניים עמוק בתוך כף היד כדי לא לענות לאף אחד ולהסתכן באמת באיבוד המשרה שלך.

בשתי דקות ל- 14, כשהמחליפה שלך עושה לך טובה שהיא מגיעה בתוספת פרצופים (כמה פרצופים את מקבלת היום), את רצה ללימודים. את יושבת בהלם מול המרצה שמדברת האנגלית במבטא שאת לא מבינה,בקורס של 2 נקודות, שאין לך מושג על מה הוא מדבר ושצריך לכתוב בו עבודה מחקרית באורך של 25 עמודים... ובאנגלית... את תוהה האם הגעת לדוקטורט שלך ואף אחד  לא יידע אותך? בתוך ראשך את שואלת את עצמך אם כינויי הגוף שאת מנסה לשנן, הולכים עם גוף פאסיבי, או שרק בפניות אקטיביות.

ב-18:00 את מסיימת ללמוד ומשתרכת באיטיות לכיוון הדירה. כל השותפות שם מקימות רעש אטומי. הקיבה שלך מאותתת לך שמלבד קפה בליטרים, לא הכנסת אליה שום מזון היום ואת פושטת על המקרר כאילו אין מחר. את מתיישבת לתרגם את הסיפור המעפן הזה ובעשר בלילה, כשאת סוגרת את הדפים, את מנסה להזכר על מה עבדת כל הערב...

כשאת הולכת לישון בחצות בערך, כי גם מחר יש לך את אותו יום מטורף, את תוהה אם דברים לא היו אמורים להראות בצורה לגמריי אחרת...

ערן דרלינג, הסיבה שאתה לא יוצר איתי שום קשר, היא ההלם שטבוע תמידית על פרצופך כל פעם כשאני רואה אותך מסתובב ברחבי האוניברסיטה???