כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

חזרנו!

אהובוני ואני מהחופשה המרגשת שהייתה לנו.

הסייג היחיד שהיה לי, זה הספרדים האנטיפתים שחושבים שספרד היא הארץ היחידה שקיימת. בעיר קוסומופוליטית כמו ברצלונה שאפילו אירחה את האולימפיאדה (פור גד סייק), אנשים פשוט לא מדברים אף שפה אחרת חוץ מספרדית!! אה, הם מדברים גם קטלנית, מזל.

יכול להיות שהסייג הזה קשור בעובדה שאני נהייתי מיזנטרופית ללא הפסקה, באדיבות הקורפוריישן (ע"ר). אבל, המחשבה הזו מדכאת אותי מידי, אז אני אפילו לא נכנסת לכיוון הזה..

אנקדוטות מהטיול, ויש כמה אפילו מצחיקות, אפשר למצוא אצלו. כדאי לכם, אפילו יש תמונות.

הקיץ עבר, כבר יש רוחות באויר והעצים משילים את עליהם. גם החולצות הארוכות יוצאות מהנפטלין ואנו מתכסים בפוך קל.

אני מתפייטת אבל עבר עליי קיץ קשה ביותר!

ההורים שלי הלכו לעשות בדיקות וירטואליות וממשיות. בדיקות כאלה מיוחדות שצריך לבקש אותן במיוחד וגם עושים אותן באופן מיוחד, אחרת לא מגיעים אליהן. אמא שלי הספורטאית הדגולה התבררה כבריאה כשור (טפו טפו טפו). שווה ללכת 4 שעות כל יום, לשתות מרק כרוב ולאכול פישתן.

אבא שלי לעומת זאת, אוהב פסטרמות ונקניקיי סלמי, חושק בעיקר בפונץ בננה ולא מכניס לגופו לחם שאינו פיתה. לאבא שלי התברר שיש סרטן...

גידולים ממאירים התגלעו במעי הגס.

הידיעה הזו נחתה עליי כרעם ביום בהיר.

האיש הזה- הפעלתני, הצעקן ושאף פעם לא חולה- הוא זה שחולה בכזה דבר.

אני חייבת לעצמי סוג של מחשבה מורבידית. אבא שלי עישן כ"כ הרבה שנים. שנים יותר מזה, הוא עובד במפרץ חיפה. תמיד חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות. אבל שזה קרה, לא התמודדתי כ"כ טוב

(אני בכלל לא רוצה לדבר על מה אני חושבת על עצמי- יש לי המוני נקודות "חן" על הגוף)

בסוף יולי אבא שלי נכנס לניתוח. הניתוח עבר בהצלחה. בילינו שבועות בבית החולים. גם אחרי הניתוח וגם בשבוע בו אבא שלי התעלף בבית, כי ההמוגלובין שלו ירד ל-5 (!!)

למרבה המזל ואמא שלי, הכל התגלה בשלבים מאוד מוקדמים, כך שהיה ויש מה לעשות, אני מניחה.

כרגע הוא בטיפולים.

המצב רוח כ"כ מוזר. פעם צחוקים וכיף וממש אפשר לדבר. ואילו כמה דקות אח"כ, מצב רוח קודר, עצבנות ושתיקות.

בעבודה שלי עשו עליי שינויים.

אני לא זוכרת אם כתבתי על זה, אז אני אכתוב על זה בקצרה שוב.

אותו סוכן שעשה שמיניות באויר בכדי להחזיר אותי ושרצה שאני אתחייב להיות אצלו לפחות שנה. אתו אחד, אחרי 5 חודשים בלי לדבר איתי, בלי להתייעץ, בלי להתעמת איתי אפילו- כלום! הביא מישהו בכדי שאני אעשה לו חפיפה והוא יחליף אותי

(!!)

אני לא אכנס לאיך היו החפיפות, הן הוציאו את הרע שבי באופן המוחלט ביותר (ואפילו לא כמה הנחפף היה מסריח). לא ידענו מה נעשה, לאן אני אלך- כן לא למה לא. אבל בסופו של דבר, הבוסית היותר גדולה שלי העבירה אותי לשני סוכנים אחרים.

ה- הייתה סייעת שרק נכנסתי. היא הייתה בין הראשונות שהכרתי ועשו לי חפיפה. לפי דעתי, הרבה מהאופי שבו אני עובדת נובע מצורת העבודה שלה.

ז- היה בצוות החרום של הקופוריישן. בחור עם מאגר ידע עצום. לפי דעתי הוא מיועד לתפקיד הרבה יותר גדול בחברה. כנראה יהיה מנהל צוות איפה שהוא, או אוליי יפתח סניף היכן שהוא. אני רואה איך בונים עליו בחברה.

בכל מקרה, נפלתי היטב. בחודשים שאני איתם אני יודעת יותר ממה שידעתי עם אותו תרח שלא נתן לי לעשות יותר מידיי וגם לא לימד.

מה שכן, הקופוריישן לא בשבילי!

אני עם אנשים סבבה שלפעמים לא מעמיסים אותי בעבודה. אני לא אמורה לקבל אחריות עש שום דבר. ובכ"ז...

בכ"ז, אני מצליחה להתכסח עם הרבה מאוד אנשים. "החברים" שלי שם- ניתן לספור אותם על כף יד אחת (!!) ואין לי סבלנות. כאמור, המיזנטרופיות שלי הגיעה לכאלה מימדים שאני פשוט לא רוצה לדבר עם אף אחד!!

תנו לי את המחשב שלי ואת התקשורת האימיילית שלי. אין צורך בטלפונים או ב (השם ישמור) פנים מול פנים, אמאלה!!1

אני פשוט צריכה למצוא עבודה אחרת, באזור אליו עברתי..

מה שמביא אותי לדבר האחרון.

בשעה טובה ומוצלחה, נטשנו אהובי ואני את כפר חיטים ואת טבריה. רק שעברנו לחור לא פשוט אחר.

חזרנו לעיר הולדתי. אני לא אגיד היכן גדלתי. אני רק יכולה לספר, שמרחקה מהקופוריישן הוא כ-40 דקות.

האויר הרבה יותר טוב- אנחנו גרים על הר. הנוף הרבה יותר מוצלח- אנחנו בקומה השניה ורואים את כל כפר קנא. הסופרים פתוחים בימי שבת ובלילה- הרי יש הרבה בשר טרפות שאפשר להשיג.

יש לנו הרבה חדרים, 2 מקלחות, 2 שירותים, ממ"ד שמשמש כמחסן, חתול של הבעלים הקודמים שמגרד את הדלת, אחראית על ועד בית מטורפת ופשפשים.

לא רע בסך הכל, אני מניחה...

(...)

כשאבא שלי חלה, הוא ביקש מאיתנו לעבור לבית השני שבבעלות ההורים שלי. גם בשביל לחסוך שכ"ד וגם בשביל סיבה מוצדקת לפנות את הדיירים הקודמים (החארות נטשו את החתול שלהם). נפילת הכיור בביתנו הרעוע הקודם, טרף את הקלפים עליהם חשבנו (ירושלים ירושלים) ואילץ אותנו לחזור אל כל השדים מהעבר שלי, אלה שהשארתי מאחורה כשעזבתי לאוניברסיטה בגיל 20 מבלי להביט לאחור.

למזלי, אנחנו כ"כ הרבה שעות בטבריה ובקופוריישן. כך, שאני לא ממש צריכה להתמודד איתם

וזה המצב בו אנחנו עומדים כרגע.

פלוס עבודות שאני צריכה לכתוב לאוניברסיטה בכדי לסיים (סוף סוף) את התואר ההוא.

חפרתי המון.

מלא!!!

שתהיה שנה טובה ונהדרת לכוווולם