נקודת מבט של סופי:
במונית בדרך לנמל תעופה אני ונטשה צחקנו על כולם, על זה שהם מבזבזים את החופש על עבודות מסריחות, על זה שאין יותר בית ספר, מורים, שעורים, לחץ!!! כלוםם, ח-ו-פ-ש =]....אבל בתוכי היה חלל מלא בדידות שדווקא בגללו הסכמתי לנסיעה ממשוגעת הזאת עם אחותי נטשקה =]. רציתי לברוח להתחיל מחדש! מלא מחשבות רצו לי בראש רעות, טובות, מוזרות כל מיני אבל אני בנאדם שלא נותן לזה תצאת החוצה..טוב רק לפעמים כשכבר אין לי אוויר ואז זה נשפך לשיחת נפש של כמה שעות שניגמרת בחיבוקים ונשיקות. ואז כשהמונית עצרה ליד הבנין המפואר הזה "נמל התעופה בן גוריון!!!" צרחתי כמו משוגעת. נטשה דפקה לי פרצוף צפוי ואז אמרה "סופי תסתמי בגללך לא יכניסו אותנו לטיסה" אני: "שרק ינסו אני ישתין עליהם!" והתחלנו לצחוק. אחרי שהפסקנו להוציא את המזוודות מהמונית שלמנו לנהג אני הייתי חייבת לקלל אותו בצרפתית! כי המאניק לקח תאיתנו 200 שקל במקום 100.
אחרי שנטשה נדלקה על השומר ואני השגתי לנו ארוחת בוקר בארומה חינם זזנו לכיוון המטוס....ככה נטשה חשבה לפחות ראיתי מרחוק כמו איזה ג'ימס בונד בושם שרציתי מזמן אני חולה על בשמים מהה!! אישה צריכה להריח טוב =]]] טוב אחרי שכל הטיסה אני ועוד קשישה ממש חמודה פיתחנו שיחת נפש על ניתוחים פלסטים נחתנו!!! אההה פולין פולין ישר על התחלה ראינו בלונדיני ממש שווהההה *מזילהה ריר* עם לימוזינה ובגלל שאני "קצת" בלונדינית חשבתי שנטשה שכרה לנו לימוזינה אז אני בשיא הביטחות נכנסת למכונית אחרי מספר שניות מתנפץ החלום שלי =,[ ואני מגלה שהיא לא בשבילנו.
*** *** *** *** *** *** ***
ואז.....פגשנו את אנטוני (בן דודה של נטשה) הואאא ממש שווה הוא שטני עם עניים עמוקות כאלה שקוראות לך את הנשמה בצבע דבש ירקרק מדהים.
אלפונס (דוד של נטשה): "שלום בנות ברוכות הבאות לפולין!!!"
בלנקה (דודה של נטשה): "איזה יפות אתן..אתן נראות לי קצת רעב.." פה אנטוני נכנס
אנטוני:" אמאאא דייי הן רק נחתו ואת מתחילה!!"
בלנקה:*חיוך מרושע* "הן נורא רזות אני דואגת סה"כ..אתן רעבות? "
נטשה: "אממ...תודה אנחנו לא רעבות"
אני:"אהה..כן אכלנו במטוס אנחנו מפוצצות"
אלפונס:"טוב בואו לא נבזבז זמן ואתחיל במסעע שלנו"
אני:"איזה מסע??" *פרצוף מבוהל*
אלפונס:" נראה לכן את העיר שלנו לובילין!! "
נטשה ואני:*בחוסר רצון וחיוך מזוייף* " אההההההההההההההה איזה כיף"
איכסההההה היסטוריההה כל כך משעמם חשבתי לעצמי. כולנו נכנסנו לג'יפ שלהם ונסענו.
נטשה ישבה בשקט ליד החלון בלי מילים הבנתי שמשהו לא בסדר. אבל מה? אנחנו מספרות אחת לשניה הככל!! ממה שאני יודעת הכל בסדר....טוב גם אני לא הייתי במיטבי ישבתי ובהיטי ברחובות היפים של לובלין בנתיים שאלפונס חפר על הגטו שיש בעיר וכמה חשוב לזכור....ואז נזכרתי בביקור שלנו בורשה שנה שעברה כמה כיף היה וכמה אני מתגעגעת לצחוקים של כל החברים שלנו ובעיקר ללילות המדהימים שעברתי איתו. חייכתי והסמכתי טיפה ואז הרגשתי שמישהו מזיז אותי בכתף והמכונית עצרה. הסתובבתי וזה היה אנטוני.
אנטוני:" סופי...הגענו בואי"
אני:" אהה אוקיי..."
אנטוני:" את בסדר??"
אני:" כן רק קצת עייפה מהטיסה זה הכל"
יצאתי מהמכונית וראיתי בית כפרי מדהים כזה כמו בסיפורי פיות מלא קסם ומסתוריות.התאהבתי בבית הוא היה פשוט מקסים.
אני לנטשה:"איזה בית יפהההה..אבל אני מקווה שיש בפנים חשמל כן! ומחשבים והכל!!"
נטשה:" כןן אני לא ישרוד בלי חשמל"
*פרצופים מודאגים מאוד*
נכנסנו לבפנים הכל פשוט צעקקק טכנולוגיה הבית שלהם היה בסגנון כפרי מבחוץ והייי טק מבפנים שלוב חמוד אני אומרת. אנטוני הראה לנו את הבית והוביל אותנו לקומה השלישית שם היה פעם מחסן עד שהם שיפצו אותו והוא הפך לגן עדן של כל ילדה.
אני:"OMG!!!! אני לא מאמינהההה " *רצה וקופצת על המיטה*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: